לפעמים

לפעמים אני לא יודעת מתי מלנכוליה נופלת עליי עד שהיא פתאום ממש נופלת.
למרות ש90% מהזמן אני לא יציבה הורמונלית משמע גם נפשית לא מי יודע מה יציבה אני יודעת מתי היא נופלת.
כמו צל של ענן גשם בשמיים אפורים.
כאילו היה צפוי שהענן יבוא משום שהשם היו קודרים גם ככה, אבל זה לא היה חייב להיות הכרחי שיגיע גם ענן גשם בנוסף.
פתאום כאילו הנפש נמצאת בתוך סוודר הדוק ומגרד אבל במקביל חווית רעב שלא באה לסיפוקו.
כמו ללכת לסרט אמריקאי והסוף לא יהיה קיטשי וצפוי ובנוסף לזה הפופקורן היה מלוח מידי ועשה לי גזים.
כל מיני תחושות שהן לא נעימות אבל גם לא מגבילות את סדר היום.

ביום שישי הלכתי ליוגה בבוקר ברגל, ובדרך ראיתי בכניסה לאיזה בית נרקיסים.
כל כך התרגשתי כי נרקיסים זה הפרח האהוב עליי.
ובאתי לגשת להריח את הנרקיסים הראשונים לעונה וכלב שחור ומכוער נבח עליי ולא נתן לי להתקרב.
יכולתי להרגיש ממש כמה רציתי להריח אותם, הנפש ממש יצאה עד לעלי הכותרת וריפרפה עליהם. וחזרה לא מסופקת.

המלנכוליה נפלה בכזאת כבדות, שהיה נראה כאילו מקודם הייתי מלאת שלווה.
כאילו כל חתיכת פאזל היתה במקום.
מצחיק שאני מלייבלת את עצמי כאנתרופוסופית אבל לא מוכנה עדיין לשאול את שאלת הגורל שלי.
יש קלישאה מכוערת כזו שאומרת "החיים קורים כשאתה מתכנן תוכניות"
ואומרים גם שהמציאות היא ראי הנפש (זה באנתרופוסופיה)
אז מי השומר סף שלא נותן לנפש שלי לבוא על סיפוקה?

מי שברה ברה מה כנס, וופס תפס לו דג..

1. היום באזעקה ברכבת כולנו ירדנו למעבר התת קרקעי.
הבחנתי באמא אחת עם שני ילדים, ישר זיהיתי שלבוגר בין השניים יש תסמונת כלשהי.
הוא הזכיר לי כמה ילדים שהיו במעון, מתוקים ומרגשים אבל מרתיעים למדי.
האמא החזיקה את הקטן בידיים והסתובבה איתם שם.. ראיתי איך היא מחפשת מוצא כלשהו, ואיך שהבוגר נשרך וסוחב את גופו בגמלוניות כלשהי. שמעתי אותו אומר לה שצריך ללכת למעלית, החוסר אוריינטציה שלה הדף אותי. כשעליתי למעלה הבטתי בזוג הורים מחזיקים יחד ילד והחזרתי מבט חזרה למשפחה הנ"ל והרגשתי נחנקת מדמעות בגרון שהחזקתי כי לא רציתי לבכות ושיחשבו שזה בגלל שאני פוחדת.
רק התחלתי לדמיין כמה זה קשה לה עם האזעקות ואיתו, וכמה רגעי חסד מתוקים הוא אולי נותן לה בצלילות מדויקת לשנייה וחזרה למציאות הקשה של ילד עם צרכים.


2. מדי פעם לפעם אני נתקלת מחדש במשנה המוכרת של בודהה שאין דבר כזה חיים ללא סבל. ושוב נתקלתי בזה, שהמקור לסבל הוא ההשתוקקות, כל עוד נמשיך לרצות דברים שלא בהישגנו אנחנו נסבול. זה מצחיק כי זה מזכיר לי מה שכתבתי על אונג סן סו צ'י כשאמרה שבדידות היא בחירה (שגם היא היתה בודהיסטית). וזה נשמע פשוט לומר לעצמנו מלחדול לרצות דברים. ועזבו את הדברים הגדולים כמו זוגיות ודירה ועבודה.. אני זוכרת שהתאהבתי בשמלה של ליוויס וכל כך רציתי אותה שהתעוררתי משינה בגללה ורק פנטזתי על מתי אלבש אותה, אשכרה סבלתי עד שהשגתי אותה והיא באמת מהממת עליי.
אבל סבלתי, כי השתוקקתי לה. וקשה לי כי אני סובלת מבדידות שאותה אני כנראה בוחרת כי אני מרשה לעצמי להשתוקק לא להיות בודדה. גלגל טפשי.

הכותרת היא המשחק האהוב עליי שאבא שלי היה משחק איתי כשהייתי קטנה. וזה עדיין מצחיק אותי

ארבע קטנות

1.
לפני כמה ימים ישבתי עם חברה מהלימודים לחטוף איזה קפה מהיר בין שיעורים וניהלנו "שיחת יוגה".
שתינו הסכמנו שאין כמו אשטנגה. והיא סיפרה לי דבר מעניין שרץ בלופ במוח.
היא סיפרה שכשביקרה בהודו היא תירגלה האטה יוגה שזה סוג מאוד איטי ואינטנסיבי, שוהים בתנוחה מסוימת לאורך זמן מרפים ונחים ועוברים לבאה.
מי שמתרגל יוגה יודע כמה שזה קשה לשהות בתנוחה ולדמיין שקיים תרגול שמהותו היא שהייה בקושי מעוררת תעוקה.
ואז היא אמרה לי שהמורה שלה אמרה לה שהפתרון הכי טוב כשאת נמצאת בתנוחה קשה ששורף לך ואת רועדת בתוך הסטטיות היא פשוט לא לחשוב על זה. ולא רק זה, שברגע שניצב את המחשבה שלנו על דבר אחד גם הגוף יפסיק לרעוד.
כמו שהמחשבות לא יציבות הן מוציאות אותנו מאיזון פיזי, ובתירגול עלינו להחזיק את חוט המחשבה כמו את שרירי הבטן והמולה באנדה.

2. בסוף השנה בדוד ילין על כל סטונדט (מהוולדורף) היה צריך לכתוב חיבור על בן כיתה אחר בסטייל "הגמד" (אף אחד לא יודע מי מביא לו). מישהי כתבה עליי דימוי של סירה שעוגנת בין חופים.
כי אני לא מתבייתת. כי ב4 שנים האחרונות אני נעה בין עבודות לערים ללימודים. אז מהפלא שהיא תדמה אותי לסירה. ואת האמת לא רציתי לשמוע את זה. העדפתי שידביקו לי את הדימויים הרגילים כמו הצדפה, הענן או החתול מאשר הסירה.

3. ובהקשר המעברים, הבדידות היא חלק גדול מחיי. תופעת לוואי מוכרת וידועה.
הצרחה המעצבנת הזאת בראש בלימודים "איךךך אני שוב בודדה?!".
ואז ראיתי תוכנית על אונג סן סו צ'י, ששנים הייתה במעצר בית בארצה בורמה רחוקה מבעלה וילדיה.
כשהמראיינת שאלה אותה איך היא מצליחה לחיות בכזו בדידות, היא ענתה שהבדידות היא בחירה.
והיא בחרה שלא.

4. ראיתי היום זוג שהבחור היה בחולצת תנועה אוחז ביד של בחורה. נזכרתי שגם אני הייתי בקשר הנאיבי הזה.
לרגע נזכרתי כמה גאה הייתי בנו, כמה שזה היה קסום בעיני אז. נזכרתי שזו היתה הפעם האחרונה שאהבתי. הוא קרא לי אהבת נעוריי ואני קראתי לו בן זוגי.

איש לא יודע את צרותיי, איש לא יודע את סבלי

זה נכון, באמת יש לי הפרעות אכילה.

שאריות מהזמן ההוא שעליו אני לפעמים עורגת בנוסטלגיה.

הרגלים של פיקרית, נקרנית..

אבא אוהב לספר על ההרגלים החריגים שלי ולצחוק עם הקהל שאסף.

על איך שאני אוכלת פריכיות, מורחת לביס בכל פעם,

או איך שאני אוכלת קלמנטינה ומקלפת את כל הלבן ומקלפת מהציפה ואוכלת רק את הבקבוקים (הגעתי לרמת אמנות עם זה), 

או שאני אוכלת רימון גרעין לגרעין,

או שאני אוכלת בשר וחותכת אותו לחתיכות קטנטנות ומחטטת בו..

או שעד היום אני אוכלת קורנפלקס בכוס כזכר להרגלי האכילה שנמדדו בקפידה.

או שאני בחיים לא שמה את המללפון החמוץ בתוך הצלחת. 

בטוח יש עוד, והרבה..

הפרעות אכילה קטנות וחינניות.. 

שכמובן באות עם דמוי גוף מעורער. 

אחת הסיבות להשקעה שלי בהלבשה תחתונה, שאם אתפשט לפחות אראה מדהים בתחתונים.

בחיים לא אתפס עם תחתוני כותנה מרוטים מחוץ לבית.

תחושת החוסר התרצות מעצמך תמיד בוערת, כל מבט במראה.

לשאוב את הבטן, לישר את הגב, להרים את הראש.

אומללות קטנה שלי אני מצטערת
אני מצטערת שאני מלבה אותך בצער
ובכעס.
אני מצטערת שאני מנצלת אותך כדי להתחמק מרגשות אמיתיים.
וכשאני מדברת אני רק מסננת מילים והברות, קצרות.

אני מצטערת שאני משתמשת בך כדי לתעל כאב, ואכזבה.
שאני מתרצת אותך לסיבה שאני קופאת ממעש.
שאני מאשימה אותך בבכי בלתי נשלט.
שאני מוצאת דברים קטנים, קטנוניים ומחורבנים להאכיל אותך בהם.
בודהה אמר שאין דבר כזה חיים ללא סבל.
אבל האם צריך לקחת אותו לקניות?
האם צריך להעצים אותו בקארמה רעה?
האם צריך לקחת אותו למיטה וללכת איתו לישון?
ולהתעורר בבוקר איתו?
הייתי רוצה לחזור למטפלת שלי באמנות.
בשביל השאלות הגדולות והקטנות.
נשמע ומריח שאיבדתי את הדרך

פרוקסימה קנטאורי

הכוכב שהכי קרוב למערכת השמש שלנו.
כמה קרוב, ככה רחוק.
זאת גם ההרגשה.
חוץ מההרגשה בלומר פרוקסימה קנטאורי, שהיא די נעימה עם המון עיצורים וטעמים זרים.
ההרגשה היא מחורבנת.
ויקיפדיה קוראת לכוכב "ננס אדום חיוור מתפרץ". זה יכול להיות תיאור מצחיק למשהו אחר.
ידע עוזר לי לשכוח דברים שקשורים לעצמי.
בגלל זה אני אוהבת פאן-פאקטס. וללמוד.
ולהתאמן. המון פילאטיס&יוגה&ריצה.. לעשות מהכלום משהו להתעסק בו.
ויותר חשוב, ליצור לעצמי אנטי דפרסט טבעי במוח לפני שאגיע למצב שאצטרך מלאכותי.
אבל אני כן רוצה להרגיש שמחה. או יותר נכון, אני רוצה שיהיה לי ממה לשמוח בו.
משהו להאחז בו

סוריה נאמסקר

ברכת השמש
טאדאסנה- עמידה בכפות רגליים צמודות, עירנות בגוף. המולא באנדה אסופה, פיקות ברכיים מורמות, כפות ידיים אקטיביות. נשימה, אוג'איי. שאיפה נשיפה התכופפות בגב ארוך.
ראש לברכיים, עצם זנב למעלה. שאיפה נשיפה חזה נשלח החוצה כפות ידיים על המזרון בקפיצה לצ'אטורנגה שאיפה נשיפה כלב מביט למעלה, שאיפה נשיפה כלב מביט למטה.
אדא מוקה שוואסאנה- חמש נשימות. ראש מביט לברכיים משוחרר, זרועות מסובבות כלפי חוץ, כפות ידיים פרוסות על המזרון 3 נקודות השתרשות ביד. כתפיים נשלחות אחורה, חזה רוצה לגעת ברצפה, בטן פנימה עצם זנב נשלחת מעלה.
קפיצה לעמידה, ראש מטה חזה רוצה להגיע לירכיים, חזה נשלח קדימה בגב ארוך, ידיים פרוסות, עלייה בגב ארוך. כפות ידיים בנמסטה.

זה מה שאני רוצה לעשות. כל יום כל היום. לא לחשוב על לימודים, לא על צרות במציאת דירה, לא על בדידות. רק סוריה נמאסקר. לחיות בגוף את המולטי טאסקינג שבתרגול יוגה. אני רוצה לחיות יוגה.
ולשכוח מהכל

בנות שברו לי את הלב

"בנות" הרסו לי את "סקס אנד דה סיטי". למה?

כי עד עכשיו סקס אנד דה סיטי מכרו לי את התשובה הכי קרובה ל"מזה רווקה".

תשובה שכללה שופינג כאב מזון, קוקטיילים שבמציאות לא אשתה, סקס שבקלות כזו בחיים לא אעשה ועולם דייטינג שכנראה בחיים לא אכיר. 

הגעתי לחלק בסדרה של "סקס.." שקארי בוגדת באיידן ואני שבורת לב. בפעם ה700 אבל בכל פעם זה צובט בלב. 

עד שהגיע "בנות", שהראתה מזה באמת "מזה רווקה". להיות 6 קילו יותר ממה שצריך, לחיות במינוס ותלות בהורים, ולהיות כרוכה אחרי איזה שמוק אפתי. אין שופינג, אין בגדי מעצבים ואין כל פרק תספורת חדשה וגאונית של קארי. 

בנות שברו לי את הלב.

חברות אפלטונית הרסה לי סיום של קשר רומנטי. למה?

כי בהתחלה תמיד מספרים לאינספור החברות שלך על הקשר הרומנטי הממשמש ובא. 

ואז אחר כך צריך לספר באופן שבלוני בוואצפ שזה נגמר קצת לפני שזה התחיל ולהתפלל שאף אחת לא תתקשר לשמוע פרטים. 

נשים הרסו לי את הקונספט של גברים.

וגברים הרסו לי את הקונספט של גברים.

נשים הרסו בגלל שכשאת רווקה ומוקפת זוגות את מקללת כל הפגנת חיבה פומבית. 

או שתמיד מתחשק לך לבעוט בחברה תלותית או חסרת בטחון שמקשקשת את השטות המוחלטת שהיא מוטרדת ממנה ביחסים. 

או שחברה בפרידה שעושה את הכל במלודרמטיות. מיותרת. 

וגברים, איכשהו תמיד נכנסים לקשר לא פנויים רגשית. או שמסיימים קשר בניתוק רגשי. 

או אוכלים סרטים בלילות ומאכילים אותך אותם גם בעקיפין. 

או שימשכו באף מסיבה מסוימת, או שיתקדמו מהר מידי איתך, או שיתקדמו מהר מידי בלעדייך. 

העיקר שאינטימיות מזויפת תיהיה על ההתחלה. 

ואת במוח הקדמוני שלך בסך הכל מנסה לחפש תורם די.אנ.איי מספיק טוב כדי שהילדים שלך יצאו בלי האף שלך ואם אפשר בלונדינים גבוהים עם עיניים בהירות.

סוף לקיץ

רזולוציית קיץ רחבה:
שמיים תכלת
קרינת שמש שצורבת בעור
אגלי זיעה במצח
שתי מקלחות ביום
שיזוף של גופייה
מכנסיים קצרים חושפים סימני מתיחה בפנים הירך
מחשבות נתעבות על לבישת ג'ינס ארוך.
שדות של חמניות קמולות כשדה שרוף ומכוער.
ואילו שדות כותנה ירוקים מוריקים בפרחים צהובים כחמאה.
הנפש שלנו כרגע עם העולם כולו, מסתנוורת מהאור
ואז בום, משהו נחת על הנפש וקירקע אותה חזרה כאילו היה זה אמצע החורף.
שום דעיכה והתכנסות פנימה לסתיו, הסתיו התחיל אצלי בנפש לפני נשירת העלים.
ואילו הקיץ עדיין בחוץ בשיא תפארתו
אמנם תיכף ספטמבר
אבל מבחינתי נגמר הקיץ, אפשר ללבוש כבר איזה סוודר בבקשה?

רשימות

1.
ימים ללא תשובה:
אומרים שבעדות המזרח כבר עכשיו מתחילים לכפר על העוונות, מתחילים בתפילה לקראת עשרת ימי התשובה.
ולי אין תשובה.
יש לי הרבה שאלות.
והרבה משאלות לב כמוסות, ומעט מאוד הגשמה.
ממתי אמורים להתחיל את ההגשמה העצמית?
האם כדי להגיע להגשמה עצמית צריך ללכת בכיוון ההפוך ממנה? כדי שתתגלה כדחף בלתי נשלט של הנפש?
האם קודם צריך להחליט החלטות שכלתניות ואז לבצע היפוך?
האם זו קארמה? התוצאה של מעשים.
השנה למדנו באנתרופוסופיה מהי משאלה.
פתאום אני מבינה.
האם משאלה נגזרת מלשון שאלה? ש.א.ל.
נשמע ששטיינר שואל מה היא משאלה אמיתית: האם המשאלה היא אגוצנטרית ("הלוואי ויהיה לי כסף") או אגואיסטית ("אני רוצה שמישהו יאהב אותי") או אלטרואיסטית ("הלוואי שיצליח במה שירצה").
האם המשאלה שלי היא ארצית מידי?
איפה אני עומדת במסע להגשמה? בדרך לאן?
האם אני רוצה להיות פה או שם? האם אצליח להגשים את עצמי לפי הפנטזיה שלי או שאני צריכה להתמסר למציאות הקשה של הבינוניות.
האם יש טעם להמשיך בוולדורף? או לדחוף את עצמי להצליח להתקבל שנה הבאה לריפוי בעיסוק?
כרגע הדבר היחידי שבא לי זה לטוס להודו ולתרגל 3 חודשים יוגה בלי סוף. האם זו תיהיה ההגשמה שלי?

2. האם אני חיה כרגע במוד של התמסרות או שאני מרמה את עצמי? 

מעיים

יש לי שתי חברות עם מחלות מעיים כרוניות.
והאמת, גם לי לא חסר רגישויות.
היום זה כבר ידוע שלנשים יש יותר בעיות מעיים. אנחנו יודעות את זה ואפילו חברות שיווק יודעות את זה ומשווקים כל מיני יוגורטי בלאי עם כל מיני כימיקלים סינתטיים שאמורים להסדיר את הבטן.
והסיבה לכך? בגלל שנשים מדחיקות דברים.
חושבים שגברים מדחיקים? מה שנראה אצל נשים אפשר לומר "קצה הקרחון".
70% ממה שעובר עלינו אנחנו מדחיקות.
ובנוסף להכל גם יש לנו רחם וכל זה. מה שמוסיף למשווה.
אבל גם יש לנו הרבה מה להדחיק. יש לנו הפרעות אכילה, דימוי גוף פגום, דימוי עצמי פגום, הפיפטיז נגמרו ועלינו להיות אם-רעיה-קרייריסטית, ואנחנו תמיד מאוימות מגברים:
גברים בעבודה, באהבה, בסקס ובכוח.
לפעמים קשה לי להאמין שעדיין יש נשים שרוצות שיתייחסו אליהן "כמו אל מלכה" וטוענות שהן השולטות בקשר.
מלכת נמלים או דבורים אולי. שיושבת ומפרישה ומשריצה.

נשים הן היסטריות מטבען, והתקשורת תורמת לחרדה האובססיבית קומלקסיבית:
התקשורת דואגת לעדכן כל רצח, כל אונס של נערה. כל הטרדה מינית של ילד, כל מקרה אסון שכף יש של ילד נטחנת בזמן שהוא התייבש באוטו בקיץ (הקצנתי).
ומלבה את זה בנתונים מחקריים אחרונים על כל הרעל שאנחנו דוחסים לגוף שלנו ושל הילדים שלנו. ואיזה מזונות כדאי, ואיזה מזונות זה אסור ואיך אנחנו שמנות ולמה השמנו ואיזה דיאטה בהתאם לצואה שלנו.
ומי כמונו המדחיקות אוהבות את ההבהלה הזו. אז פלא שכואבת לנו הבטן?

אל הקיץ

אפילו שטיינר אומר בקיץ "תסתכל אל השמיים הכחולים, תראה את הפרחים.. לבש גופייה קצרה, לך לים!..עזוב אותך מעבודה רוחנית.. עזוב אותך מתהליכים נפשיים.. למי יש זין לזה כשהכל עכשיו בחוץ אל הקיץ.

אז למה אני מרגישה כמו בחורף? אותה עצבות, אותו דכדוך ואותה המלנכוליה.. 

איפה זריקת הזין המובטחת של הקיץ? הארטיקים והגלידה ונשיקות השמש החמות?

מסתבר שגם בים יש מלנכוליה, מסתבר שגם עם חברים טובים יש מלנכוליה 

ותכלס עזבו אותי ותנו לי לקרוא את העיתון בשקט. 

כוחן של הסימפטיה והאנטיפטיה

הדבר הכי מרגיז שקורה בהתחלה של קשר הוא המוח וההורמונים שבו שמסמאים את הדעת מלהיות בדעת.
תחושות לא נכונות מטשטשות בקסמן של האנדורפינים והורמוני הסרוטונין והדופמין.
שמטעות את הדעת באמצעות האוקסיטוצין בגלל התנהגות טיפה מתירנית.
ואז אשליות והשלכות מתבצעות וגורמות לנו לחשוב שיש איזה טעם בקשר שבבסיסו הוא טעות.
השלכות של פחדים, בדידות, הדחקה וחרמנות גורמים לנו להכנס בשוגג למקומות טפשיים וחסרי טעם.
ולהשאר שם בגלל קוקטייל קטלני של אשליה והורמונים.

חשבתי שאדבר על סימפטיה ואנטיפטיה ולא יצא.. 

אולי לפעמים

אולי לפעמים כבר עדיף להיות לבד
אולי לפעמים זה לא הסתיו וזה לא ענן וזה גם לא הרוח המילל
ואולי גם אם אני ציניקנית זה בכל זאת צובט בלב.

אביב בירושלים.
אולי זה היה האביב הצבעוני ביותר שחוויתי, העולם כולו שצף צבעים בהירים, זוהרים, מרשימים.
אשכולות שנהב של פרחים פרפרניים בכניסה לבית, בכל מקום ורדים מצוייצים מקסימים והעלים הבהירים שכיסו עד כה ענפים ערומים.
ריח ההדרים שאפף את האוויר שבוע שעבר היה הדבר הראשון שהרגשתי.
הייתי במקום של התבוננות בטבע כאחד איתה..
מספיק היה לי להתבונן כדי להיות שם. אולי דווקא דרך ההתבוננות אנחנו יותר אקטיבים בעשייה מאשר בלגעת ולחוות את הצומח דרך החושים, דרך העבודה של האדמה.. אולי הצורך שלי להתפעל חזק יותר מהצורך שלי לשלוט ולהנות ממה שכבר יש.
הכל זהר.
כל מה שקמל מסמל כסנונית את הקיץ.
בקיץ הנפש יוצאת החוצה אל האור.. המחשבות קמלות ואין מלנכוליה כמו של החורף.
עוד מעט העולם כולו יהיה בחוץ, הירוק שוב יעלם והפרחים יתייבשו.

הטעם המר של העבודה הנפשית

הבדידות היא כמו שמרים.. בהתחלה ריח השמרים התופחים מריח נהדר.. מעין זמן כזה בו דברים נהדרים יכולים לקרות...

אבל אם משרים את השמרים הרבה זמן הם מחמיצים והורסים הכל והכל מריח נורא וככה היא הבדידות.

בהתחלה היא קרקע פוריה להתחלות חדשות אבל אם נותנים לבדידות להשאר הרבה זמן היא יוצרת פחד ואימה וגורמת לבריחה.

כולנו בודדים בסופו של דבר (מעין התייחסות בוטה לסרט ד"ר פומרנץ).

כשאני יושבת באוטו עם חברים וכל אחד שותק לעצמו מוכיח לי כמה לבד אנחנו עם עצמנו.

ככה אני מרגישה, הבדידות הצחינה בי ויצרה עצלנות ופחד, כך שאני בורחת מלנסות להוציא את עצמי מהאינסוף עצמי שאני נמצאת בו.

יש שלושה פעלים שהאנתרופוסופיה לימדה אותי:

התפעלות

התמסרות 

הנמסות

התפעלות: להביט בפליאה בעולם ולהתרשם מיופי הבריאה והברייה.

התמסרות: לפעול תחת התכווננות למטרה ולפעול בכוונה טהורה נטולת "אני" או אגו בעשייה

הנמסות: לקבל דרך אהבה ופתיחות. הברכה "נמסטה" היא כמו "תודה שנתת לי להנמס אליך". להכיל את האחר ללא אינטרס דרך הקשבה לאחר ללא אגו.

אלו דברים שיוצרים בך צורך לקשר ולתחושת עצמיות קשה מהצד השני. 

הקושי הוא כמו בערה.. אלו פעולות שכופות עליך לוותר על עצמך אבל גם לדעת לחזור לעצמך לאחר מכן.

כמו שבאוריתמיה אתה נע במרחב אך בסופו של דבר אתה חוזר לאותו המקום.
רק שבתהליך הנפשי-רוחי אף אחד לא מבטיח לך שתחזור לאותו מקום.
וכך אתה נשאר לבד

נפגעת חרדה

נשים,
נשים בשנות ה20
נגיד, אני.
אישה בשנות ה20 לחייה, רווקה ונפגעת חרדה.
החרדה היא לא בגלל תוואי הסביבה אלא כי מדובר באישה רווקה (בודדה אפילו, מינוס חתול) בשנות ה20 שבמקרה גם על גלולות במינון הורמונלי גבוה משמע תסמונת קדם ווסתית מהגהנום וחוסר איזון הורמנלי יציב במשך החודש.
מעלה לעצמה את סף החרדה על ידי שכנוע עצמי למחשבות שווא.
התעסקות בזוטות וסימנים ספק מסווים, ספק בכלל לא קיימים.
אישה רווקה בשנות ה20 לחייה ונפגעת חרדה "אוטואימונית" תשכנע את עצמה שהיא צריכה להיות בלונדינית, שהיא צריכה לעשות עוד איזשהו קעקוע, שיש טיפוס מסוים שזה הטעם שלה בגברים ואז הוא ישתנה (ובתכלס היא תמצא את עצמה במה שכנראה נפל בין כסאות הבינוניות שגם ככה היא דוגלת בהן).
אישה רווקה בשנות ה20, נפגעת חרדה, דוגלת בבינוניות שגרה מחוץ לבית ההורים ונתמכת כלכלית ע"י חולמת על מעצבי נישה תלאביבים וקונה בסיילים של גאפ.
אישה רווקה בשנות ה20, נפגעת חרדה שבחצי שנה האחרונה בכתה במקלחת יותר פעמים מהחצי שנה שהיתה לפניה, והמדד בעלייה.
אישה רווקה בשנות ה20 לחייה, נפגעת חרדה, בודדה, בפי.אמ.אס, שבכתה במקלחת, שדוגלת בבינוניות ומשכנעת את עצמה שהיא חכמה מידי ומקסימה מידי וצריכה לצאת עם סטודנט לרפואה ותכלס תצא עם אינפנטיל כמוה שגם הוא נתמך ע"י ההורים.
אישה רווקה בשנות ה20 חושבת שהבדיחות הציניות שלה על הבדידות והמרירות שלה מצחיקות את כולם ותכלס- הם לא.
אישה רווקה בשנות ה20, נפגעת חרדה, שחרדה חרדה וקונה רק אורגני ומתקלחת רק באורגני ומטיפה רק לאורגני.. מבזבזת הרבה מאוד כסף על חרדה אורגנית.
אני, אישה רווקה בשנות ה20, נפגעת חרדה שחרדה חרדה על בדידות, בינוניות וצבע השיער שהיא חירבנה לעצמה הפעם, שבוכה במקלחת, שקונה בגאפ, שלא תעשה אף פעם צעד כי ה"סימן" לא היה ברור, שטוחנת לעצמה ולעולם את השכל בגלל שהיא בפי.אמ.אס, שלומדת מקצוע בלאי, שמטרידה ומוטרדת מכל מיני שאלות קיומיות.
אני, שקמה בבוקר עם טעות על הראש בצבע כתום והולכת לישון עם טעות על הראש בצבע חום סטרוברי שאמא שלה אמרה לה שזה בסדר. כשזה לא. והיא הולכת לבכות במקלחת.

השיר הזה גורם לי לחייך מבפנים.
הקיבה מתכווצת משמחה..

חמישי שעבר באתי להחליף במעון..
איזה גשם תפס אותי! ובעודי נכנסת מסתרבלת ומתבלבלת מהחיבוקים אני שומעת את לורני צועקת "נעעםם!!"
מעולם לא שמחתי ככה לשמוע את השם שלי.
מאז שהפסקתי לעבוד טוטאלי, עברתי והתחלתי ללמוד, לורן, הילדה שהיתה הילדה שלי במעון בטח הרגישה שעזבתי אותה ומעין שכחה ממני.. שכחה את השם שלי ושכחה כמה אהבנו.
לאחר שישי אחד שעבדתי במעון הרגשתי שזהו, היא התקדמה בחייה ואני האדם מעברה כשהייתה קטנטנה עם חיתול ובלי מילים. עכשיו יש לה מילים! והיא קראה לי בואי בואי ורצתה לרקוד איתי.
חייכתי והקיבה התכווצה לי מאושר.
אבל עכשיו שהיא מדברת היא אומרת מה שהיא עוברת בבית, תיבת פנדורה בת 4 וחצי.. וכשרואים שהיא לא רוצה ללכת הביתה, אולי עדיף שהיא הייתה נשארת הבייבי שלי שנרדמה בחיקי. כי עכשיו אין לי מילים לזה.

ועדיין כשאני רואה אותה הלב שלי נחמל, אני מסתכלת על התמונות הישנות שעוד היה לה שיער קצוץ ולא כמו עכשיו עם קוקיות שהיא על הידיים שלי. כזו קטנטונת.. הג'יבריש שלה החייזרי והמחווה שלה שהיא שולחת יד להחזיק כדי להיות איתי ביחד. ואני כבר לא יכולה להרים אותה. גם כי היא כבדה וגם כי אני כבר זרה לה. לפני כמה ימים קראתי משהו שכתבתי על ביקור אחר במעון.
שאבא שלי עבר עוד איזה צינתור ואני הלכתי למעון לקבל קצת אהבה והיא באה בלי מילים והתיישבה עליי כאילו זה הטבע של שתינו. כמה שאני אוהבת אותה.

והקטע הוא. שאני לא יכולה לאהוב שני דברים בו זמנית. זה או עבודה או זוגיות. תמיד נתתי עבודה מחורבנת כשהייתי בקשר ותמיד כשהייתי לבד אכלתי את הילדים מרוב אהבה ונתינה. אף אחד לא בא לי בתוף ובחליל

אחוזת ציפייה

שיגיע האביב,
השירים, השדה פרגים בחצר. השמש המלטפת עם הקרניים החודרניות. טמפרטורות שגורמות לחייך. לצאת לרחוב עטופה רק בכיסוי דקיק, השמש מחייכת ואני מחייכת אליה. אהבת פועלי הבניין. אהבה בתוכי, האהבה בטבע. היא תמיד מגיעה מהאביב.
שיגיע הקיץ,
החום. הסקסיות. החופשיות עם הגוף. ללכת עם מכנסי איינגר. ללכת בלי חזייה. להסריח. בגדים קצרים, תנועה. להזיע גם בלב.
שיגיע הסתיו,
התכנסות. שיח על אנתרופוסופיה. דיבורים על אור פנימי. הכנה, הבשלה. להיות פרי מתוק ובשל של קיץ. לחייך אל השמש הקמלה להגיד שלום לרוחות הצפון ולהודות להן על ההקלה בעומס החום.
שיגמר החורף.
הבדידות. תמיד לבד בחורף. החשיבה האינטנסיבית. המון תה והמון נוזלים גופניים בכל מקום. עצב, עצב על כולם. לברוח. לחשוב פעמיים. מחויבויות. החלק העיקרי של השנה. אור פנימי חזק מסנוור את כולם. שינוי בהחלטות.

הנשימה של העונה. אנתרופוסופית או לא, מה זה משנה? בת 21 או בת 60? נסעדת או סועדת?
נטולת כוח רצון (מושג אנתרופוסופי) אבל מלאת חשיבה. לא משאירה חותם בחומר אבל כל מילה נארזת בזכרון.
כמו שהוארתי לראשונה באורתימיה: חיה בעולם בתוך עצמי.

שר השינה

בזמן האחרון אני זוכרת המון חלומות, כמעט אחרי כל לילה שאני מתעוררת אני זוכרת מה חלמתי.. 

קרן אומרת שאם זה קורה צריך לזוז הרבה במיטה כדי לשכוח.

המקריות של מה שאני עוברת עם החלומות ומה שנושא השיעור שלי "ידע האדם" הוא עומד כרגע על חלומות מעורר תהייה.

אולי אני נמצאת בתקופה כזו, של המון הדחקה והמון מחשבות שאני שומרת לעצמי.. אולי אני סתם הורמונלית.

כל מיני החלטות ובחירות.. חשבתי שזה נגמר ברגע שמתחייבים ללימודים שלא צריך להחליט יותר מה אעשה עם עצמי אבל מסתבר שלא. 

החצב

הרבה אנשים חושבים שהחצב צומח בסתיו אבל זה לא נכון.
הוא צומח ב15 לאוגוסט
יש בי אהבה מטורפת לחצבים..
משהו בצמח הזה בעל אופי מיסתורי..
הפקעת הרעילה לעומת הפרחים הצחורים
השעון הביולוגי הפנימי שיודע את אורך הימים
איך שהוא יושב באופן נכבד על האדמה
איך שאבא שלי ואני מדברים על החצב כל סוף אוגוסט ושרים שירים על החצב.
הוא מבשר. החצב מבשר את בוא הסתיו.
היכולת הקסומה שלו להתפלג בכוחות עצמו לפקעות קטנות וליצור עוד חצבים.
לפעמים, הייתי חושבת שהחצב יודע הכל. 

יש שיר כזה של הג'ירפות

זה מעין משפט שלי שתמיד חוזר על עצמו.
נראה שהג'ירפות שרים על הרבה דברים מהותיים.
בכל זאת גלעד כהנא