איש לא יודע את צרותיי, איש לא יודע את סבלי

זה נכון, באמת יש לי הפרעות אכילה.

שאריות מהזמן ההוא שעליו אני לפעמים עורגת בנוסטלגיה.

הרגלים של פיקרית, נקרנית..

אבא אוהב לספר על ההרגלים החריגים שלי ולצחוק עם הקהל שאסף.

על איך שאני אוכלת פריכיות, מורחת לביס בכל פעם,

או איך שאני אוכלת קלמנטינה ומקלפת את כל הלבן ומקלפת מהציפה ואוכלת רק את הבקבוקים (הגעתי לרמת אמנות עם זה), 

או שאני אוכלת רימון גרעין לגרעין,

או שאני אוכלת בשר וחותכת אותו לחתיכות קטנטנות ומחטטת בו..

או שעד היום אני אוכלת קורנפלקס בכוס כזכר להרגלי האכילה שנמדדו בקפידה.

או שאני בחיים לא שמה את המללפון החמוץ בתוך הצלחת. 

בטוח יש עוד, והרבה..

הפרעות אכילה קטנות וחינניות.. 

שכמובן באות עם דמוי גוף מעורער. 

אחת הסיבות להשקעה שלי בהלבשה תחתונה, שאם אתפשט לפחות אראה מדהים בתחתונים.

בחיים לא אתפס עם תחתוני כותנה מרוטים מחוץ לבית.

תחושת החוסר התרצות מעצמך תמיד בוערת, כל מבט במראה.

לשאוב את הבטן, לישר את הגב, להרים את הראש.