לפעמים אני לא יודעת מתי מלנכוליה נופלת עליי עד שהיא פתאום ממש נופלת.
למרות ש90% מהזמן אני לא יציבה הורמונלית משמע גם נפשית לא מי יודע מה יציבה אני יודעת מתי היא נופלת.
כמו צל של ענן גשם בשמיים אפורים.
כאילו היה צפוי שהענן יבוא משום שהשם היו קודרים גם ככה, אבל זה לא היה חייב להיות הכרחי שיגיע גם ענן גשם בנוסף.
פתאום כאילו הנפש נמצאת בתוך סוודר הדוק ומגרד אבל במקביל חווית רעב שלא באה לסיפוקו.
כמו ללכת לסרט אמריקאי והסוף לא יהיה קיטשי וצפוי ובנוסף לזה הפופקורן היה מלוח מידי ועשה לי גזים.
כל מיני תחושות שהן לא נעימות אבל גם לא מגבילות את סדר היום.
ביום שישי הלכתי ליוגה בבוקר ברגל, ובדרך ראיתי בכניסה לאיזה בית נרקיסים.
כל כך התרגשתי כי נרקיסים זה הפרח האהוב עליי.
ובאתי לגשת להריח את הנרקיסים הראשונים לעונה וכלב שחור ומכוער נבח עליי ולא נתן לי להתקרב.
יכולתי להרגיש ממש כמה רציתי להריח אותם, הנפש ממש יצאה עד לעלי הכותרת וריפרפה עליהם. וחזרה לא מסופקת.
המלנכוליה נפלה בכזאת כבדות, שהיה נראה כאילו מקודם הייתי מלאת שלווה.
כאילו כל חתיכת פאזל היתה במקום.
מצחיק שאני מלייבלת את עצמי כאנתרופוסופית אבל לא מוכנה עדיין לשאול את שאלת הגורל שלי.
יש קלישאה מכוערת כזו שאומרת "החיים קורים כשאתה מתכנן תוכניות"
ואומרים גם שהמציאות היא ראי הנפש (זה באנתרופוסופיה)
אז מי השומר סף שלא נותן לנפש שלי לבוא על סיפוקה?
למרות ש90% מהזמן אני לא יציבה הורמונלית משמע גם נפשית לא מי יודע מה יציבה אני יודעת מתי היא נופלת.
כמו צל של ענן גשם בשמיים אפורים.
כאילו היה צפוי שהענן יבוא משום שהשם היו קודרים גם ככה, אבל זה לא היה חייב להיות הכרחי שיגיע גם ענן גשם בנוסף.
פתאום כאילו הנפש נמצאת בתוך סוודר הדוק ומגרד אבל במקביל חווית רעב שלא באה לסיפוקו.
כמו ללכת לסרט אמריקאי והסוף לא יהיה קיטשי וצפוי ובנוסף לזה הפופקורן היה מלוח מידי ועשה לי גזים.
כל מיני תחושות שהן לא נעימות אבל גם לא מגבילות את סדר היום.
ביום שישי הלכתי ליוגה בבוקר ברגל, ובדרך ראיתי בכניסה לאיזה בית נרקיסים.
כל כך התרגשתי כי נרקיסים זה הפרח האהוב עליי.
ובאתי לגשת להריח את הנרקיסים הראשונים לעונה וכלב שחור ומכוער נבח עליי ולא נתן לי להתקרב.
יכולתי להרגיש ממש כמה רציתי להריח אותם, הנפש ממש יצאה עד לעלי הכותרת וריפרפה עליהם. וחזרה לא מסופקת.
המלנכוליה נפלה בכזאת כבדות, שהיה נראה כאילו מקודם הייתי מלאת שלווה.
כאילו כל חתיכת פאזל היתה במקום.
מצחיק שאני מלייבלת את עצמי כאנתרופוסופית אבל לא מוכנה עדיין לשאול את שאלת הגורל שלי.
יש קלישאה מכוערת כזו שאומרת "החיים קורים כשאתה מתכנן תוכניות"
ואומרים גם שהמציאות היא ראי הנפש (זה באנתרופוסופיה)
אז מי השומר סף שלא נותן לנפש שלי לבוא על סיפוקה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה