אומללות קטנה שלי אני מצטערת
אני מצטערת שאני מלבה אותך בצער
ובכעס.
אני מצטערת שאני מנצלת אותך כדי להתחמק מרגשות אמיתיים.
וכשאני מדברת אני רק מסננת מילים והברות, קצרות.

אני מצטערת שאני משתמשת בך כדי לתעל כאב, ואכזבה.
שאני מתרצת אותך לסיבה שאני קופאת ממעש.
שאני מאשימה אותך בבכי בלתי נשלט.
שאני מוצאת דברים קטנים, קטנוניים ומחורבנים להאכיל אותך בהם.
בודהה אמר שאין דבר כזה חיים ללא סבל.
אבל האם צריך לקחת אותו לקניות?
האם צריך להעצים אותו בקארמה רעה?
האם צריך לקחת אותו למיטה וללכת איתו לישון?
ולהתעורר בבוקר איתו?
הייתי רוצה לחזור למטפלת שלי באמנות.
בשביל השאלות הגדולות והקטנות.
נשמע ומריח שאיבדתי את הדרך