פירורי אשמה

מכירים שאתם נכנעים לדחף וקונים במאפייה בורקס אחד קטן?
ואז אוכלים אותו וחושבים "אוי מה עשיתי.. נו למה הייתי חייבת לאכול את זה"
ואז על החולצה והידיים יש פירורים כאלה שאתם מנסים לנער מיד בלי שיראו?
זה מה שנקרא פירורי האשמה.
זה קורה שעושים בחירה ואחריה מתחרטים ואז יש בעצם להתמודד עם האפקט שזה השאיר.
גם אכילת במבה היא נורא מפלילה.
ואז פירורי האשמה מעלים מחדש את גודל הטעות כמו
"למה התחברתי לבנאדם הזה שלא מניח לי?" שיש תחושת התחייבות כלפיו כי הסדר גודל הוא לא כשל בורקס.
כמו לפעמים עם השותפה המתוקה שלי שאני מתחילה שיחה איתה ואז באמצע אני מתחילה בתהיות "למה הפלגתי בשיחה איתה עכשיו? אני רוצה לפרוש לפייסבוק או לאיזה תוכנית טראשית או סתם לשבת ולבהות בחלל".
ואז אני מרגישה שאני כולי מלאה בפירורים ולא נעים לי עם האשמה הזאתי, שאני חוויתית חשה תחושות אנטיפטיות למישהי מאוד נחמדה.
זה נוראי שחווים את זה ביחסים בין בני אדם.. מעין פתאום נתקפים אשמה כפולה כי גם "למה טרחתי לאמץ קשר כזה?!" וגם "זה לא בסדר, הבנאדם הזה כן מעריך אותי ואני לא מצליחה לסבול אותו".. ואז מה עושים עם דבר כזה? כשמגלגלים עיניים למראה השם על צג הפלאפון..
מדחיקים עד שמתפוצצים?

המחשבה שניצחה את הרעש

אבא אמר לי לפני כמה זמן "נעם, את יודעת שטכנית המוח לא יכול לחשוב יותר ממחשבה אחת?, אי אפשר לחשוב שתים שלוש תוך כדי"..
המשפט הזה מקרקע אותי כי בזמן האחרון מתרוצצות לי הרבה מחשבות.
מחשבות רעיוניות, שאלות מהותיות ועם זאת הרבה מאוד מחשבות סרק טיפשיות וכל זה יצר הרבה רעש בנוסף למחשבות על ההתחלות החדשות שמעוררות בי פחד.
זה ידוע שהעולם מציף אותי, כל דבר קטן מעורר לי כותרת ענקית בראש..
אפילו איזה צבע אני החורף "אני בקטע של ירוק החורף? או קורל זועק? נגמר לי הסוס של הקאמל והבורגונדי?"
ואז אני מעסיקה את שני החושים- הטעם והראייה. אני רואה הרבה טלויזיה ואוכלת הרבה טעימים.
והפחדים הלגיטימיים משתלטים עליי ואני במנגנון הגנה טבעי משליכה את זה על דבר טפשי וחסר חשיבות כמו האקס ומחפשת סימנים כי חס וחלילה אחשוב שעוד שבוע אהיה בודדה וגלמודה בחדר הענק הזה שלי בירושלים.
והמוח טוחן וטוחן ומבוהל "כסף, אני צריכה כסף כי אני התרגלתי ללייף סטייל שפיתחתי לעצמי ומה עכשיו? ואיפה יהיה לי זמן? אני אוהבת אופנה!!"\ "למה אין לי חבר עכשיו? אני כל כך רוצה לא להיות לבד עכשיו.. ואני מבטיחה לא להיות כולי מעורערת, אני אהיה הכי עצמאית שיש.. נו למה אין לי חבר אני כזו גירלפרינד מטיריאל.."\ "דווקא עכשיו לא בא לי לעבור.. אוף ירושלים הנוראית הזו עם החרדים האלה והאמריקאיות הכוסיות האלה וכל העליות האלה והנסיעות הארוכות האלה לתוך העיר!! למה לא יכולתי ללמוד בעיר מישורית?"

ואז, כשכל הרעש הזה מתחולל סביבי אני מוצאת את המקום הכי שקט בראש- כשאני אומרת לעצמי "נעם סתמי ת'פה עכשיו שבי ותשתקי".
ואז אני באמת מתיישבת, עוצמת עיניים ולא נותנת לאף מחשבה לעבור ואם היא כן באה אז אני צורחת עליה "אוםםם!!!שנטי שנטי אום!!" כי ככה לימדו אותי ביוגה. ואז אני אומרת לעצמי דברים יפים כמו להפתח לקבל אהבה ולתת אהבה ולנסות להזכר בכל ה7 צ'קרות ולדמיין שאני פותחת אותן וכמו שאמר שולי רנד "ופתאום אני מוצא עצמי נושא בתפילה"- לפתע הבנתי שפתחתי במדיטציה וכשפתחתי את העיניים האקס לא הזיז לי באמת והרגשתי מעין תחושת ניקיון כאילו עשיתי ספונג'ה לנשמה.

אני מוכנה להתחיל את ההתחלה הזאת.

fare trade

זה הולך להיות פוסט זועם.
אנשים רעים תמיד יהיו בעולם, אנשים רעים עם כוח.
אנשים רעים שייצרו מוצרים בתנאי העסקה מחפירים במדינות עולם שלישי יגבו מחיר כפליים ממחיר העלות אם לא משולש ויתרצו זאת על שם "המותג", ממש יוקרה.
המחאה החברתית מוצדקת, בהחלט, כל פרשן "נואו-אול" אמר את זה בכל מהדורת חדשות עגומה. אנחנו באמת רוצים תנאי מחייה נמוכים יותר ובצדק, כי הציבור הבין איזה אהבל הוא- מישהו גוזר קופון על שם המוצר.
למה שימכרו מזון במחיר עלות? מי ירוויח מזה? האוכלוסיות החלשות ובעצם כל בנאדם אחר שלא הבין איך הוא קם בבוקר עם אוברדראפט אחרי שאולי עשור הוא לא נפש באילת או משהו כזה.
איך דוחים את עידן השפע בזמן שפל כלכלי? איך אפשר? כשיש ערוצים שלמים רק על בישול ולייף סטייל.

הייתי היום בעזריאלי, אני לא אכחיש שאני בנאדם שלא אומר לא לקניון. ואני גם לא נאיבית בנוגע לתעשיית האופנה, כן כן אני בחורה מעודכנת אופנתית לא רק מהכי איט, אלא גם מה מתגלגל שם כלכלית.
תמיד הייתי קוראת את התווית של הבגד וכל התוויות אמרו אותו הדבר "מייד אין צ'יינה\אינדיה".
מאוד מעודד.
למה חברה ישראלית (קסטרו, פורס או רנואר שהן כן ישראליות אסליות) מתעקשות לייצר בגדים באיכות שאפשר להשוות לסטייק שבושל על יתר המידה- לא אכיל, לא איכותי ולא משאיר זכרון מתוק של חטא.
ככה היא האיכות של חברות אופנה ישראליות שמייצרות בגדים בסיטונאות ומכריחות אותנו לשלם על חרא איכות.
למה לייצר בגד לא נושם, מתכווץ, דוהה בתפירה רשלנית מפוליאסטר אם אפשר לייצר מכותנה??
ומה לגבי הפיקוח התעבורתי? מי בודק שבמפעל הזה לא עובדים בסווט שופ או ילדים שנשלחו מהבית לעבוד בסתר במפעל?
חברות כמו זארה, שידועות בתאגדיותן המטורפת ידועות במחנות העבודה שלהן.
אבל איך נדע איזה עוד? פשוט נחכה שתצוץ עוד פטרייה בגשם של האשמות? עד מתי מנגו ואייצ'אנדאם וכל החברות שמייצרות במדינות כמו הודו,טורקיה,קמבודיה, בנגלדש, סין- ואלה רק מדינות שאני זוכרת שקראתי מהתוויות בארון שלי- יחשפו בניצול שלהן?
 ומתי הקונה הממוצעת תתעורר ותגלה שבמקום סוודר היא קונה עבדות?

הורות

בשלהי ערב מנומנם אחד, אחד מיני מועטים שאחותי חוזרת הביתה מחיפה ישבנו יחד עם אמא שלנו וצפינו בטלויזיה (יש לומר גם בבטלה). אחותי החלה בשיחה על אמא של חברה שלה שאפילו שהיא לא גרה בארץ מצליחה להעביר עליה ביקורת על דברים שוליים כמו על הסנדלים שחושפים את הזרת הקצרה או שהשמלה עושה לה שוקיים שמנים.
הדבר המדהים במה שאחותי ניסתה להעביר זה שהחברה שלה לא יצאה בהכרח חסרת ביטחון או בעלת דימוי עצמי מעוות ולהיפך היא בחורה שבטוחה בעצמה ומבליגה על ה"נסטיות" של אמא שלה.
מכאן התפתח דיון מעמיק על השאלה "האם הורה צריך להגיד לילד שלו שהוא יפה?"
אמא שלי שאלה את אחותי מה היא מרגישה לגבי זה ואחותי אמרה שהיא לא חושבת שהיא הכי יפה אבל גם לא מכוערת.
עלה הדיון האם הורה צריך לומר לילדיו כמה הם יפים.
אמא שלי התעקשה שזה לא חשוב לילד אם הוא יפה או לא אלא ההדגשה שההורים שלו יאהבו אותו איך שהוא ויחזקו את החוזקות הטבעיות שלו.
אני הרגשתי שצריך לומר לילד כמה הוא יפה כי הוא לא עושה את ההפרדה בין הבפנים לבחוץ ומבחינתו כשאומרים לו כמה שהוא יפה הוא מרגיש שהוא יפה גם פנימית.
הכל זה שאלה כיצד מחזקים בטחון עצמי לילד.
גם אני מאמינה שכל הילדים יפים, לא משנה מה הגנטיקה של ההורים שלהם הורישה להם, ילד הוא ישות יפה רק בגלל שהם בעלי מוטיבים עגולים מושלמים.
לאחר מספר ימים שוב נפתח הדיון ביני לבין אמא שלי "כל ההורים חושבים שהילדים שלהם יפים".
היא אומרת שלא.
הזדעזעתי. יש הורים שחושבים שהילד שלהם הוא לא יפה וחמוד?! מה פתאום!!
האם אהבת ילד היא לא אהבה ללא תנאים?

אחותי הבורגנית

מי שקורא את הטור האחורי במוסף לשבת של ידיעות ואולי לא יודה בגילטי פלז'ר של קריאת הטור של דנה ספקטור מכיר את מילת הב' שלה:
הבורגנות.
מצד אחד היא מנפנפת בנערה החיפאית שהיתה ששאפה לבהומיינות ולצאת מהתקיעות הפרברית של חיפה.
ומצד שני היא מנפנפת בנערה החיפאית שהיתה שחלמה על האביר על הסוס הלבן שיסחוף אותה לבורגנות אחרת אבל אותה אחת שהיא כבר היתה.

אז כך אחותי התברגנה, הפכה להיות מיס-איז עוד ללא נישואין עם בן זוגה ועברה לגור באיזה שכונה פרברית בחיפה (יש פה מוטיב, וצירוף מקרים).
כדי לוודא שלא טעיתי בשימוש במושג "בורגנות" הלכתי ובדקתי ליתר ביטחון בכל האתרי מילונים האלה, כי כשחושבים על מילה כל כך הרבה מתחילים לפתח תהיות אם זה המושג הנכון.
ואז התחלתי לחשוב שהרי החברה שלנו מורכבת מבורגנים קפיטליסטים, וגם אני בורגנית בשורשי.
אני לא רוצה לחיות "חיים אלטרנטיביים" אני רוצה מה שכל נערה בעלת צרכים נפשיים תלותיים רוצה:
בעל, שקט כלכלי, כלב וחתול ואחר כך כמה ילדים ואם אפשר בבית פרטי.
בדרך כלל סטודנטים הם האנטיתזה לבורגנות עם דיעות רדיקליות ומחשבות מהפכניות, שלקראת סיום הלימודים זה מתחלף מן הסתם באותו וירוס בורגני שחוטף הסטודנט שהתבגר כבר בעוד כמה שנים.

יש לי חברה שמבקשת לא להכניס את עצמה לשום מסגרת בחייה, שהיא רוצה ללמוד מהחיים ולא להכניס את עצמה ל"מוסד המגביל הפרמטרי הזה". ויש בי צד שמאוד מתנגד לזה, אפילו אם אני אנתרופוסופית, שהיא רוצה לחיות מהתרשמויות העולם ומהמוצרים הנגישים שבוא. לא למלא את השכל בידע, כאילו חסר לה את המנגנון חקירה הזה שרוצה להבין למה דברים עובדים בצורה מסוימת, היא מסתפקת בזה שזה עובד לה.
 האנטי-כרייסט של הבורגנות עצמה, מאיימת לנפץ כל בטחון שהבורגנות מציעה לה.

אני זוכרת מה אני רציתי לעשות לפני שנתיים, זה היה רעיון של המטפלת שלי באמנות דאז ואהבתי אותו.. כי אז ראיתי בעצמי את הניצוץ של "האמנית" שהיום אני משתמשת בו כ"עוד סיבה למה אנתרופוסופיה" אחרי שהבנתי עוד אז שפסיכולוגית קלינית לא אהיה גם הנמר יחליף חברבורותיו (היא גם אמרה לי שעוד אכתוב ספר..).
רציתי ללמוד עיצוב טקסטיל, זה השתלב לי טוב לרגישות החושית ולאהבה לאופנה ובדים, אבל אז ראיתי בפניה של אמא שלי ובסאבטקסט שלה "איך את רוצה לממן את הבורגניות שתיהיה לך כשתייצרי בדים?!" שזה מעולם לא יקרה.
ועכשיו נזכרתי בזה, חודשיים לפני הלימודים שאני מזכירה לעצמי את כל הדברים שרציתי ללמוד וכנראה לא יקרו כמו עיצוב טקסטיל ולהיות מורה ליוגה בזמני החופשי והטיול להודו שבטח גם יתפדה כי רצתי ללימודים.
כנראה שהפנטזיות הבוהמייניות שלי נגוזות לדחף הבורגני שלי.
למרות שאני לא נראת אחת כזו.

חשיפה

כמה אנחנו חושפים מעצמנו לאנשים זרים?
הרשת החברתית "הארורה" מכריחה אותה להאחז בחברים רחוקים וליידע אותם בעסקננו הקטנים והיומיומיים ביותר.
שנה שעברה אמרו לי שתי סייעות את האמת המכפכפת בפרצוף- "נעם, את צריכה ללמוד לשמור פרטים לעצמך".
חשבתי שמשמעות האמת מתרסקת לי מול הפרצוף- הלוא האמת היא לא בשקיפות?
אבל האמת, שאף אחד לא רוצה לדעת.
קרה לי שוב כשנכנסתי למערכת יחסים אחרי שנה של לבד. חשבתי שאני לא מוכנה למכור את עצמי ואת הדפקטים שבי כמו חתול בשק, שמתי הכל על השולחן! את הפחדים והחרדות שלי, את המערכות יחסים הדפוקות שלי את העבר הנפשי שלי!
ומה שקרה שלבנאדם נתקע התקליט על שריטה אחת או שתיים.. שאני המשכתי לקבל כאפות על מי שאני כי הוא לא אהב שהכל היה גלוי וחשוף והעדיף את הקליפה הנהדרת שרק האישיות שלי נתנה. אבל הוא העדיף לא לשמוע את הדיעות שלי.
ואז שוב אני חוזרת לאותה הנקודה ושואלת את עצמי את אותה השאלה שליוותה אותי כל השנת לימודים באנתרופוסופיה.
עד כמה אני מרוכזת ב"אני" שלי?
נכון זאת שאלה טובה מאוד? כמה אנחנו מרוכזים בלהנכיח את הנוכחות שלנו?
כל כך הרבה פעמים שהרגשתי שאין לי שום דבר טוב להגיד חוץ מאת הדיעה האישית שלי אז פשוט שתקתי עד שהרגשתי שאני בשיחות עם חברים על תקן המאזין, הזבוב על הקיר עד שלמדתי מתי כן אני יכולה צריכה לשים את עצמי במרכז גם אם דנים בבנאדם שהוא לא אני.

עכשיו אני שואלת את עצמי פעמיים מה לומר ומה לא. האם להשאיר את עצמי חסרת הצנזורה וש"מה אכפת לי שכולם ידעו"? או שאני צריכה לברור את הפרטים על חיי בפינצטה כי האמת גורמת לתחת שלי להראות גדול יותר?
גם להביא לידי ביטוי שלא במילים את הסטטוס המיוחד הזה שבחייך זה אתגר.
איך אומרים שלא במילים "אני בת 20 ואני סטודנטית ולפעמים גננת" בלי להשמע מתנשאת.
איך אומרים בלי מילים "יש לי עבר קצת מתוסבך" בלי להשמע קיצונית כמו איזה אקס נרקומנית או בת 16 ובהריון.
איך מפרסמים בלוג בפייסבוק?

התפעלות

אם יש דבר מאוד גדול ומוערך מבחינתי שלמדתי באנתרופוסופיה זו ההתפעלות.
להתמלא באיזה "וואווו" שכזה מדברים קטנים שהעולם מכיל.
הרבה אנשים מתפעלים רגעית ונותנים לחוויה לחלוף, אני משאירה את החוויה טרייה אצלי כל פעם שאני נזכרת בה.
ההתרשמות נשארת כחוויה ממלאה באושר, והאושר הזה גם נשאר כי טוב לי שאני רואה את הדברים הקטנים ויודעת להתרגש מהם כאילו אני רך נולד שמגלה את העולם.
וזה גם עושה לי טוב לחייך לעצמי.
אבא שעושה ג'וגינג ותוך כדי דוחף את עגלת התינוק.
שני אנשים מתאמנים בקראטה ב10 בלילה בפארק חשוך ונראים כמו שתי צלליות לבנות בחושך.
לפגוש באמצע הלילה גוזל בוגר של דרור ולהעיף אותו לשיחים כי מהצד השני של הכביש מחכה חתול.

קראתי לא מזמן ממש כתבה על הפסיכיאטר המחוזי של תל אביב שמציין שהמחאת דיור היא הזעקה האמיתית של אלו שדורשים לחיות בכבוד בישראל. שההמון נמצא במתח עקבי בגלל שהמחייה בישראל היא כל כך קשה וכמעט לא אפשרית שרמת החרדה שנובעת מהקושי ההשרדותי נשארת קבועה בגלל המצב בישראל.
הבנתי מאיפה מגיעה הפאניקה שלי לגביי הדיור בירושלים. אין לי דירה, אין לי בית- שהוא מצרך בסיסי ביותר וזו אחת החרדות הגדולות ביותר שקיים אצל האדם.
נמצאת במצב של חוסר מסוגלות להיות רגועה ושלווה.
ואז קראתי טור של צ'וקי טובטן, הנזירה הבודהיסטית הישראלית על לחץ.
חוץ מעמדה הרווחת שכולם יודעים שלחץ הוא בונה מערכת "וטוב לעצמות" ללחץ יש גורם שלוחץ על המערכת הרגשית שמנתבת אותנו לפעולות באופן מסוים. אילו יכלנו ואנחנו יכולים לראות כיצד אנחנו מושפעים מלחץ ולנתב אותו נכון לצורכנו האישיים הלחץ לא יהיה גורם מכשיל בחיינו.
הכל טוב ויפה אבל.
אין אבל. זה באמת יפה.

מיומנה של גננת צעירה #1

סוף השנה הגיע, נשארו רק ימים ספורים לפני שהילדים ואני (והצוות) נצא לחופש הגדול.
מרגישים בילדים את לחץ הזה בתוכם בהתבטאויות של קפריזות מוזרות ועייפות לא אופיינית.
פתאום, קצת חבל לי שעכשיו נגמרת השנה..בכל זאת לא עבדתי לטווח הארוך למרות שקרעתי את התחת וסבלתי בחודשיים הראשונים סבל שהיום אין לי מילים לתאר כמה רגשי וטעון הוא היה.
הרי רק השלושה חודשים האלה היו התאקלמות ופתאום גם האגוזים הקשים של הגן נכנעים להתרפקויות עליי ולמרות שלי.
בימים האחרונים היו לי כמה שיעורים חינוכיים מאלפים דרך הילדים האלה, הן באנתרופוסופי והן במעון הפסיכיאטרי.
היום כשהילד העקשן והמרוחק ביותר בגן נכנע בצחוק לדיגדוגים כשאני מצחקקת לו "נמלים נמלים" הרגשתי שהצלחתי לכבוש מקום שבעוד כמה ימים יהיה חסר משמעות.
או בביקור במעון אחרי שעזבתי וחזרתי ושוב עזבתי ושוב חזרתי ושוב עזבתי.. שנשארו רק שלושה ילדים קטנים שלי שזכרו אותי.
מצד אחד קשה לי להחזיק את עצמי מלחבק ולנשק ילד שפעם היה כל הזמן בזרועותיי כי אני כיום זרה בשבילו מצד שני זה שיעור עוצמתי לעצמי.

אמנם אני גננת צעירה אבל אני עובדת בחינוך קרוב לשנתיים.. אני אובססיבית בכל מה שקשור לאוטיזם.
כשהגעתי לגן שמעתי הרבה "יש לך ממי ללמוד כאן\ את עוד תשתפשפי" וכ'ו..
לא אהבתי את זה כי זה רק הראה לי כמה אני צריכה לא לשאוף לשלמות של גננת כרגע והייתי צריכה יותר להנות מהילדים במקום רק עכשיו...

מוח רך בתוך אריזה קשה

השבוע שמעתי ידיעה קשה במיוחד- ילד שנחשף לטלויזיה מתחת לגיל שנתיים יפתח באופן ודאי הפרעות קשב וריכוז.
אני לא מכירה הורים בני ימינו, וגם אם כן זו שאלה שלא שואלים "האם את מקלקלת את בניך??" מה שבתוך שקיבלתי פיק ברכיים. מה זה אומר? מה זה אומר על דור העתיד? אומרים שאנחנו דור הפרוזק, דור מתחתינו הוא דור הרטלין אז.. מה יהיה הדור הבא? איזה עוד תרופות נוירולוגיות ידחפו לנו?
ואם לא אגדל ככה את הילד שלי, אז מה.. הוא יהיה הילד היחידי בכיתה שאין לו הפרעות קשב וריכוז?
מלחיץ... בעצם אנחנו מפתחים דור חסר שקט שסובל מאובר סטימולציה.
בכלל.. חברה שלי הכירה מישהו ברכבת, חמוד חתיך.. עשתה את הצעד ונתנה לו את המספר..
שמעתי סיפורים שפעם היו מתקשרים כשמקבלים מספר.. מדברים וכאלה.
הוא שלח אסמס. עם השם שלו באנגלית. בשביל הפייסבוק.
איזה עולם..

בכלל.. אני כמו חרק לאור כשאני רואה צג טלויזיה.
וכשאני רואה תוכניות בכלל אני נכנסת לזה.
כשראיתי וויל וגרייס הייתי משוכנעת שאני צריכה חבר הומו.
כשראיתי אווטר הייתי בטוחה שאני מתחילה ללמוד טאי צ'י.
כשראיתי סקס אנד דה סיטי הייתי משוכנעת שיש לנו את אותם הבעיות..
אפילו כשאני רואה הארכיאולוג העירום אני משוכנעת שאני מינימום חוקרת דתות.
אני פתי מאמין

שדים פיקטיביים

אלה הם בסך הכל שדים פיקטיביים
כמו כאב בטן פסיכוסומטי.
הנפש כואבת אבל הגוף תקין שיוצר כאבי פנטום.
אז כך גם החרדות והדאגות העמוקות יותר יוצרות האשמות כוזבות וכאבי לב לא אמיתיים. הכל כדי למצוא מזור לפחד האמיתי.
אז הפחד האמיתי הוא הפחד המשתק, אבל אני ממזמן כבר נעה בתוך הפחד הזה.
התנועה בתוך הפחד הזה היא כמו התיאור של שטיינר לרוח של הילד בשלבי ההתפתחות, כאילו מאה מעלות בפנים והרוח עוד לא מצאה את הקלתה. אז זה תחושת כבשן פנימי שלא פעם התחלתי לחשוד אולי אני מאנית דיפרסית עם כל התנודות האלה של האש החמה והקרה הזאת.
חבר רחוק שלי החליף את השם משפחה שלו ממגור- פחד למזור- הקלה בכאב, אני חושבת שזה הדבר הכי קרוב לתרתי משמע שיכול להיות לבן אדם בחיים..ממש לתפוס את זה בשתי ידיו ולהגיד "כאן יהיה השינוי, פה תיהיה האנדרטה".
אחרי יום ארוך מידי, וחם מידי בעבודה ונסיונות השתלטות על אש הזעם שגואה בי כלפי הילדים וכלפיי האנשים האגוצנטריים שאנחנו מוכרחים!! לפגוש בחיים כי אחרת לא יהיה מה להגיד לנו חוץ מ"מה לעשות שיש אנשים כאלה"
(כמו בעלי בית יקרנים שרוצים להשכיר לי דירה מוזנחת במחיר כמעט כפול מערכה ומנתקים לי בפרצוף)
אז אני נרעדת קלות, נכנסת לפאניקת "איפה לעזאזל אגור עוד חודש וחצי?!" וממציאה לי שדים אחרים כדי לשכוח מהנושא הבוער.
ובנתיים עדיין אין לי בית

הטבולה ראסה

מתחילה מחדש. בלוג חדש.
בקרוב חדר חדש בעיר "חדשה"-ישנה
לימודים חדשים עם אנשים חדשים.
צריך נקודת פתיחה חדשה, כי נמאס ממה שנראה הנוכחי.

רוצה להתחיל את הכל מחדש, להיפטר מהמשקעים.
כשלמדתי ביוגרפיה עשיתי הרבה "ריברסינג" מודעים.. נזכרתי בעצמי בעבר ונזכרתי בעברי, הדבר הכי נכון כדי להמשיך הלאה זה להתנקות ולהתחדש.
לא נולדנו טבולה ראסה ואין לנו אפשרות באמצע החיים למחוק את הכל אבל באנושיות שלנו יש לנו אפשרות להעמיד פנים שכן.
הגיע הזמן ל2.0. ללכת לקוסם מארץ עוץ ולקבל לב חדש, שכל חדש, אומץ חדש ובית חדש.
בקרוב..