אם יש דבר מאוד גדול ומוערך מבחינתי שלמדתי באנתרופוסופיה זו ההתפעלות.
להתמלא באיזה "וואווו" שכזה מדברים קטנים שהעולם מכיל.
הרבה אנשים מתפעלים רגעית ונותנים לחוויה לחלוף, אני משאירה את החוויה טרייה אצלי כל פעם שאני נזכרת בה.
ההתרשמות נשארת כחוויה ממלאה באושר, והאושר הזה גם נשאר כי טוב לי שאני רואה את הדברים הקטנים ויודעת להתרגש מהם כאילו אני רך נולד שמגלה את העולם.
וזה גם עושה לי טוב לחייך לעצמי.
אבא שעושה ג'וגינג ותוך כדי דוחף את עגלת התינוק.
שני אנשים מתאמנים בקראטה ב10 בלילה בפארק חשוך ונראים כמו שתי צלליות לבנות בחושך.
לפגוש באמצע הלילה גוזל בוגר של דרור ולהעיף אותו לשיחים כי מהצד השני של הכביש מחכה חתול.
קראתי לא מזמן ממש כתבה על הפסיכיאטר המחוזי של תל אביב שמציין שהמחאת דיור היא הזעקה האמיתית של אלו שדורשים לחיות בכבוד בישראל. שההמון נמצא במתח עקבי בגלל שהמחייה בישראל היא כל כך קשה וכמעט לא אפשרית שרמת החרדה שנובעת מהקושי ההשרדותי נשארת קבועה בגלל המצב בישראל.
הבנתי מאיפה מגיעה הפאניקה שלי לגביי הדיור בירושלים. אין לי דירה, אין לי בית- שהוא מצרך בסיסי ביותר וזו אחת החרדות הגדולות ביותר שקיים אצל האדם.
נמצאת במצב של חוסר מסוגלות להיות רגועה ושלווה.
ואז קראתי טור של צ'וקי טובטן, הנזירה הבודהיסטית הישראלית על לחץ.
חוץ מעמדה הרווחת שכולם יודעים שלחץ הוא בונה מערכת "וטוב לעצמות" ללחץ יש גורם שלוחץ על המערכת הרגשית שמנתבת אותנו לפעולות באופן מסוים. אילו יכלנו ואנחנו יכולים לראות כיצד אנחנו מושפעים מלחץ ולנתב אותו נכון לצורכנו האישיים הלחץ לא יהיה גורם מכשיל בחיינו.
הכל טוב ויפה אבל.
אין אבל. זה באמת יפה.
להתמלא באיזה "וואווו" שכזה מדברים קטנים שהעולם מכיל.
הרבה אנשים מתפעלים רגעית ונותנים לחוויה לחלוף, אני משאירה את החוויה טרייה אצלי כל פעם שאני נזכרת בה.
ההתרשמות נשארת כחוויה ממלאה באושר, והאושר הזה גם נשאר כי טוב לי שאני רואה את הדברים הקטנים ויודעת להתרגש מהם כאילו אני רך נולד שמגלה את העולם.
וזה גם עושה לי טוב לחייך לעצמי.
אבא שעושה ג'וגינג ותוך כדי דוחף את עגלת התינוק.
שני אנשים מתאמנים בקראטה ב10 בלילה בפארק חשוך ונראים כמו שתי צלליות לבנות בחושך.
לפגוש באמצע הלילה גוזל בוגר של דרור ולהעיף אותו לשיחים כי מהצד השני של הכביש מחכה חתול.
קראתי לא מזמן ממש כתבה על הפסיכיאטר המחוזי של תל אביב שמציין שהמחאת דיור היא הזעקה האמיתית של אלו שדורשים לחיות בכבוד בישראל. שההמון נמצא במתח עקבי בגלל שהמחייה בישראל היא כל כך קשה וכמעט לא אפשרית שרמת החרדה שנובעת מהקושי ההשרדותי נשארת קבועה בגלל המצב בישראל.
הבנתי מאיפה מגיעה הפאניקה שלי לגביי הדיור בירושלים. אין לי דירה, אין לי בית- שהוא מצרך בסיסי ביותר וזו אחת החרדות הגדולות ביותר שקיים אצל האדם.
נמצאת במצב של חוסר מסוגלות להיות רגועה ושלווה.
ואז קראתי טור של צ'וקי טובטן, הנזירה הבודהיסטית הישראלית על לחץ.
חוץ מעמדה הרווחת שכולם יודעים שלחץ הוא בונה מערכת "וטוב לעצמות" ללחץ יש גורם שלוחץ על המערכת הרגשית שמנתבת אותנו לפעולות באופן מסוים. אילו יכלנו ואנחנו יכולים לראות כיצד אנחנו מושפעים מלחץ ולנתב אותו נכון לצורכנו האישיים הלחץ לא יהיה גורם מכשיל בחיינו.
הכל טוב ויפה אבל.
אין אבל. זה באמת יפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה