כמה אנחנו חושפים מעצמנו לאנשים זרים?
הרשת החברתית "הארורה" מכריחה אותה להאחז בחברים רחוקים וליידע אותם בעסקננו הקטנים והיומיומיים ביותר.
שנה שעברה אמרו לי שתי סייעות את האמת המכפכפת בפרצוף- "נעם, את צריכה ללמוד לשמור פרטים לעצמך".
חשבתי שמשמעות האמת מתרסקת לי מול הפרצוף- הלוא האמת היא לא בשקיפות?
אבל האמת, שאף אחד לא רוצה לדעת.
קרה לי שוב כשנכנסתי למערכת יחסים אחרי שנה של לבד. חשבתי שאני לא מוכנה למכור את עצמי ואת הדפקטים שבי כמו חתול בשק, שמתי הכל על השולחן! את הפחדים והחרדות שלי, את המערכות יחסים הדפוקות שלי את העבר הנפשי שלי!
ומה שקרה שלבנאדם נתקע התקליט על שריטה אחת או שתיים.. שאני המשכתי לקבל כאפות על מי שאני כי הוא לא אהב שהכל היה גלוי וחשוף והעדיף את הקליפה הנהדרת שרק האישיות שלי נתנה. אבל הוא העדיף לא לשמוע את הדיעות שלי.
ואז שוב אני חוזרת לאותה הנקודה ושואלת את עצמי את אותה השאלה שליוותה אותי כל השנת לימודים באנתרופוסופיה.
עד כמה אני מרוכזת ב"אני" שלי?
נכון זאת שאלה טובה מאוד? כמה אנחנו מרוכזים בלהנכיח את הנוכחות שלנו?
כל כך הרבה פעמים שהרגשתי שאין לי שום דבר טוב להגיד חוץ מאת הדיעה האישית שלי אז פשוט שתקתי עד שהרגשתי שאני בשיחות עם חברים על תקן המאזין, הזבוב על הקיר עד שלמדתי מתי כן אני יכולה צריכה לשים את עצמי במרכז גם אם דנים בבנאדם שהוא לא אני.
עכשיו אני שואלת את עצמי פעמיים מה לומר ומה לא. האם להשאיר את עצמי חסרת הצנזורה וש"מה אכפת לי שכולם ידעו"? או שאני צריכה לברור את הפרטים על חיי בפינצטה כי האמת גורמת לתחת שלי להראות גדול יותר?
גם להביא לידי ביטוי שלא במילים את הסטטוס המיוחד הזה שבחייך זה אתגר.
איך אומרים שלא במילים "אני בת 20 ואני סטודנטית ולפעמים גננת" בלי להשמע מתנשאת.
איך אומרים בלי מילים "יש לי עבר קצת מתוסבך" בלי להשמע קיצונית כמו איזה אקס נרקומנית או בת 16 ובהריון.
איך מפרסמים בלוג בפייסבוק?
הרשת החברתית "הארורה" מכריחה אותה להאחז בחברים רחוקים וליידע אותם בעסקננו הקטנים והיומיומיים ביותר.
שנה שעברה אמרו לי שתי סייעות את האמת המכפכפת בפרצוף- "נעם, את צריכה ללמוד לשמור פרטים לעצמך".
חשבתי שמשמעות האמת מתרסקת לי מול הפרצוף- הלוא האמת היא לא בשקיפות?
אבל האמת, שאף אחד לא רוצה לדעת.
קרה לי שוב כשנכנסתי למערכת יחסים אחרי שנה של לבד. חשבתי שאני לא מוכנה למכור את עצמי ואת הדפקטים שבי כמו חתול בשק, שמתי הכל על השולחן! את הפחדים והחרדות שלי, את המערכות יחסים הדפוקות שלי את העבר הנפשי שלי!
ומה שקרה שלבנאדם נתקע התקליט על שריטה אחת או שתיים.. שאני המשכתי לקבל כאפות על מי שאני כי הוא לא אהב שהכל היה גלוי וחשוף והעדיף את הקליפה הנהדרת שרק האישיות שלי נתנה. אבל הוא העדיף לא לשמוע את הדיעות שלי.
ואז שוב אני חוזרת לאותה הנקודה ושואלת את עצמי את אותה השאלה שליוותה אותי כל השנת לימודים באנתרופוסופיה.
עד כמה אני מרוכזת ב"אני" שלי?
נכון זאת שאלה טובה מאוד? כמה אנחנו מרוכזים בלהנכיח את הנוכחות שלנו?
כל כך הרבה פעמים שהרגשתי שאין לי שום דבר טוב להגיד חוץ מאת הדיעה האישית שלי אז פשוט שתקתי עד שהרגשתי שאני בשיחות עם חברים על תקן המאזין, הזבוב על הקיר עד שלמדתי מתי כן אני יכולה צריכה לשים את עצמי במרכז גם אם דנים בבנאדם שהוא לא אני.
עכשיו אני שואלת את עצמי פעמיים מה לומר ומה לא. האם להשאיר את עצמי חסרת הצנזורה וש"מה אכפת לי שכולם ידעו"? או שאני צריכה לברור את הפרטים על חיי בפינצטה כי האמת גורמת לתחת שלי להראות גדול יותר?
גם להביא לידי ביטוי שלא במילים את הסטטוס המיוחד הזה שבחייך זה אתגר.
איך אומרים שלא במילים "אני בת 20 ואני סטודנטית ולפעמים גננת" בלי להשמע מתנשאת.
איך אומרים בלי מילים "יש לי עבר קצת מתוסבך" בלי להשמע קיצונית כמו איזה אקס נרקומנית או בת 16 ובהריון.
איך מפרסמים בלוג בפייסבוק?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה