הורות

בשלהי ערב מנומנם אחד, אחד מיני מועטים שאחותי חוזרת הביתה מחיפה ישבנו יחד עם אמא שלנו וצפינו בטלויזיה (יש לומר גם בבטלה). אחותי החלה בשיחה על אמא של חברה שלה שאפילו שהיא לא גרה בארץ מצליחה להעביר עליה ביקורת על דברים שוליים כמו על הסנדלים שחושפים את הזרת הקצרה או שהשמלה עושה לה שוקיים שמנים.
הדבר המדהים במה שאחותי ניסתה להעביר זה שהחברה שלה לא יצאה בהכרח חסרת ביטחון או בעלת דימוי עצמי מעוות ולהיפך היא בחורה שבטוחה בעצמה ומבליגה על ה"נסטיות" של אמא שלה.
מכאן התפתח דיון מעמיק על השאלה "האם הורה צריך להגיד לילד שלו שהוא יפה?"
אמא שלי שאלה את אחותי מה היא מרגישה לגבי זה ואחותי אמרה שהיא לא חושבת שהיא הכי יפה אבל גם לא מכוערת.
עלה הדיון האם הורה צריך לומר לילדיו כמה הם יפים.
אמא שלי התעקשה שזה לא חשוב לילד אם הוא יפה או לא אלא ההדגשה שההורים שלו יאהבו אותו איך שהוא ויחזקו את החוזקות הטבעיות שלו.
אני הרגשתי שצריך לומר לילד כמה הוא יפה כי הוא לא עושה את ההפרדה בין הבפנים לבחוץ ומבחינתו כשאומרים לו כמה שהוא יפה הוא מרגיש שהוא יפה גם פנימית.
הכל זה שאלה כיצד מחזקים בטחון עצמי לילד.
גם אני מאמינה שכל הילדים יפים, לא משנה מה הגנטיקה של ההורים שלהם הורישה להם, ילד הוא ישות יפה רק בגלל שהם בעלי מוטיבים עגולים מושלמים.
לאחר מספר ימים שוב נפתח הדיון ביני לבין אמא שלי "כל ההורים חושבים שהילדים שלהם יפים".
היא אומרת שלא.
הזדעזעתי. יש הורים שחושבים שהילד שלהם הוא לא יפה וחמוד?! מה פתאום!!
האם אהבת ילד היא לא אהבה ללא תנאים?