על הקיבה לבדה

קיבה מסכנה שלי
שמתכווצת ונרפת
לשה כמו בוכנות
אופה לי מחלה.
חומצה בגרון עולה ויורדת
תהיות ברומה של אותה צלחת מרק שעועית מענג
במסעדה ביתית ברחוב הרצל ברמת גן.
ואולי זה הלחץ של הקיום האנושי שאני סוחבת על גבי
אעשה לי בסוף אולקוס, אני יודעת.
צר לי, אותך לא יצקו מברזל
ובזה לפעמים אני מסרבת להכיר.
לפעמים העולם קשה מנשוא
ואת ולא השכל, הקופת שרצים שלי.
בך, מערכת עיכול יקרה שלי, אני מטמינה את כל החרדות והפחדים
כי כמו שאומרים
"בבטן יש חושך" 

אור פנימי בוקע

קניתי היום חנוכיה
מישהי בעבודה אמרה "יא, מחר נר ראשון"
ונזכרתי שאני לא בבית עם ההורים, שאני לא עם הילדים בגן, שאני לא בבית ספר.
ואין לי איך להדליק נרות.
אתמול באוטובוס ראיתי צעדת למפיונים. הורים עם לפידים נושאים על כתפיהם או אוחזים ביד בילדיהם.
חייכתי אבל היה לי דמעות חנוקות. אין שירי חג (אנתרופוסופים) ואין סממני חנוכה בפינות טבע. איך אדע שכשהחשכה יורדת אור פנימי זורח בתוכי?
את הנר הראשון לא אדליק עם אמא ואבא, כשאבא חובק אותי ביד אחת ושנינו שרים שירי חג.

up in the air

להגיד שאני פלגמטית זה אנדרסטייטמנט.
כשאמרתי את זה למטפלת באמנות שלי היא התחילה להשתולל (אני מגזימה) בכורסא שלה והכריחה אותי לא להשתמש במושג הזה לגביי אצלה בחדר.
הדרך לתאר את קו המחשבה שלי זה לדמיין חדר ענק בו מפוזרים אלף חתיכות של פאזל שכולן שמיים, ועל הגב שלך יש חמישה שקי חול וכל החדר מואר באורות בוהקים. ככה אפשר לתאר אולי מה ההרגשה שיש לי כשאני מקבלת משימה כלשהי לעשות.
אפשר היה להוסיף אלמנטים מסיחי דעת.
לפעמים אבא אומר לי דברים כמו "תפסיקי לקחת את כל העולם על הכתפיים" או "אל תקחי את הכל כל כך קשה".
אבל זה לא שאני לוקחת אותו מבחירה, שגם עם זה מן הסתם אפשר להתווכח, כי אני כן סוג של בוחרת לקחת את כל העולם על עצמי. הוא פשוט מצתבר לי בכתפיים ובקרסוליים.
ביום שישי אחד יצאנו אבא ואני בבוקר וראינו את המצנח הזה עם המנוע שאני לא יודעת איך קוראים לזה בשמיים ואמרתי לו שזה נראה לי מגניב והייתי רוצה לעשות את זה, והוא אמר "בשביל מה אם את כבר שם?" (בצחוק).
((בצחוק עם אמת))
לפעמים אני כל כך מוסחת, שכשאני מתעוררת אני כועסת על עצמי ששכחתי לעשות דברים שחשובים לי.
ואז אני מתוסכלת.
כשלמדתי בדוד ילין פגשתי מישהי מחינוך מיוחד, ומי שמכיר את הסטודנטיות של החינוך המיוחד יודע שלסטודנטיות לחינוך מיוחד יש מעין כוח-ג'אווה-אסרטיביות-יעילותיות-אמביציוזיות (מעין כוח כזה שידוע כמעין נובע אצל ביינישיות) וכשהן רואות מישהי כמוני עולה להן החשק לתפוס אותי, לנער אותי, שתי סטירות, ולהכניס בי יעילות.
אז הבחורה הזאתי, עם הכוח ג'אווה הזה, באה ואמרה לי "את יודעת (בטון מאוד בטוח ובוטח) גם אני הייתי פעם  כמוך, ומה שאני עושה כדי לזכור מטלות אני רושמת ביומן וכשאני מגיעה הביתה אני עוברת על המחברת שלי לבדוק מטלות".
מן הסתם שלהתווכח איתה לא יכולתי.
אבל להגיד שהיא כמוני זו כבר השמצה.. של אחת משתינו לפחות. כי בנאדם כמוני עד שמגיע הביתה לא זוכר אם רשם ביומן, ובטח שלא זוכר לפתוח את המחברת ולבדוק.
כי מה שלוקח לבנאדם רגיל בשעה-שעתיים לי לוקח 5 שעות.
ב4 שנות טיפול שלי עם המטפלת באמנות ההישג הכי גדול היה שעד סוף התיכון הצלחתי לא לאחר לשיעור\ להודיע לחברים כשאני עומדת לאחר\ לבצע מטלות בזמן- וגם אלו עד היום לא בדיוק 100%.

ואני יודעת שלחברים שלי עוד יותר מוזר לבלות איתי. אם זה באמצע משפט אני מעלה נושא אחר, או שלפעמים אני נעלמת למקום כלשהו בראש שלי. לא שיש לי מחשבות חשובות. ואני תמיד שוכחת משהו אצלהם או שאני סתם לא שמה לב שמדברים אליי., או פתאום שרה איזה שיר. אולי זאת הסיבה שאני חשה הזדהות עמוקה עם עולם האוטיזם.
אז אם תראו אותי ברחוב ואני לא עונה לכם אז כנראה שהייתי במקום אחר או שסתם התעלמתי.

קונספרצית קיץ

מגיל 15 אמא לא מסכימה להכניס הביתה משקל, באישפוז היא זרקה את כל סרטי המדידה שהיו לי- מה שמקשה מאוד על הסריגה שלי כשאני צריכה למדוד דברים.
אבל במכון כושר יש משקל. וגם לאחותי שחזרה עכשיו הביתה.
וכמו בחיים האמיתיים בהם אחותי גורמת לי להרגיש רע ובמכון אני מרגישה די טוב, ככה גם המשקלים מראים שני מספרים  שהאחד (במשקל של אחותי) גורם לי לחשוב שהשמנתי והשני (במכון) שגורם לי לחשוב שרזיתי.
וזה מצחיק, כי מזה בסך הכל משקל? סימן לצפיפות החומר שלי, או היחס הגרוויטציוני שלי לאדמה.
אז אני שואלת איזה חברה מתחנפת מהלימודים אם רזיתי כאילו שהיא באמת שמה לב, והיא משכנעת אותי להאמין בפנטזיות שלי, כי מה אכפת לה לגרום לי לחבב אותה קצת יותר?

ומה שאני עושה לעצמי הוא עוד יותר שטות כי ככל שאני לוחצת לעצמי בראש "תאכלי בריא, פחות פחמימות, מספיק לחם, להתאמן להתאמן להתאמן" אני עוד יותר דוחפת את עצמי לקרייבינגים של דברים טפשיים לחלוטין ולא מרזים בעליל.
ואני מטרידה את עצמי "אולי אני לפני מחזור? אולי זה הגלולות? אולי לא אכלתי מספיק היום? אולי זה העייפות" מחפשת תשובות כדי לנחם על המצוקה הרגעית שלי.

כי בתוך תוכי קיים איזה אישיו עם שלמות הגוף. שהכל יהיה בסדר ובמקום וארוז היטב.
בגלל זה אולי קשה לי עם פיסחים וגדמים.
כשאני אומרת קשה אני מתכוונת למגעיל.
אני צריכה להגיד לעצמי כשאני רואה אחד להפסיק להסתכל באופן אקטיבי כי אני נגעלת וזה לא מנומס להגעל מבנאדם.
אותה הסיבה שלא חתמתי על א"די.
תפיסת האדם השלם המעוותת שלי

בכיתי לגשם

למה לקחתי קשה את איש הגשם.
בכיתי כמעט לכל אורכו.
חוץ מזה שדסטין הופמן עשה שירות מדהים לתסמונת סרוונט.
בכיתי כי הוא היה בליל מדויק של ילדים שהכרתי,
חזרתיים כמוהו,
אובססיביים כמוהו,
מתנועעים כמוהו,
חכמים באופן גאוני כמוהו,
מנותקים כמוהו,
מתוקים כמוהו.
וככל שנזכרתי ככה התגעגעתי והתרגשתי.

יש איזה סערה מתחוללת בתוכי.
כל מיני הרגשות ומחשבות שלא ממש הצלחתי לפרק לגורמים-גורמים את הבליל תחושות המאסיבי הזה.
כמו כדור חוטים שכרוכים וקשורים אחד בשני, וככל שאני מנסה למשוך בחוט אחד אני מגיעה לקשר עם חוט אחר ומתחילה לבכות ולא מבינה למה.
ואלה כדורי חוטים שהסתבכו אחד בשני: כדור של כעסים עם כדור של רצונות וכדור של אכזבות עם כדור של פחדים וכולם מסובכים אחד בשני והחוטים מלופפים סביב חוטים אחרים והכל עוטף לי את קו המחשבה.
וזה מרגיש כמו ללכת עם ענן.

non-Emancipation

צפיתי באיזה סרט דוקומנטרי (אני מתחילה ככה הרבה שיחות) שעשתה איזה מישהי על נשים ומיניות בכל מיני תרבותיות.

היא קראה לה "אישה חופשיה", שם אירוני במקצת.

משום שהאישה המערבית הזו שהולכת לבחון כיצד העולם הפטריארכלי שולט ומדכא את הנשים באמצעות מיניות עצורה ומודחת. היא מתנהגת כאילו היא נולדה על הצד המואר של המיניות משום שהיא פתוחה ומשוחררת איתה. 

אבל ככל שצפיתי בתכניות (משום שזו סדרה) ככה ראיתי שהיא- היא הכבולה למיניות של עצמה.

היא מאשימה שאת הצורך למרוד היא יצרה כדי להתגבר על הדיכוי של סבתא ואמה  כשם (!!) שהמסורת של הנשים באפריקה לעבור מילת דגדגן, הסרת השפתיים הפנימיות של הנרתיק ותפירתו כולו. לא פחות ולא יותר אותו המשקל!

ולא רק זה, היא טענה שהיא עברה ניצול מיני בגיל 13, שזה נורא דומה לסיטואציה של אותה אישה שנרתיקה התפור נפרם בכוח ע"י איבר מינו של בעלה לשידוך, שלא עוצר לחשוב על כל הרקמות המשחטות של אשתו הטרייה שצורחת מכאב.

כי הרי.. כולנו צורחות מכאב לא? היא צרחה, הן צרחו. הסבתא והאימא שלה, הסבתא והאימא שלהן.

העולם המערבי חושב שהוא כזה מוצלח כי הוא מחזיק בזכויות האישה ושחרורה, אבל בעצם אם נעמיק מחשבה לכל שאר המגזר הנשי המדוכא יש את החופש. הוא מושתת על מסורת וערכים ועקרונות, הנשים המדוכאות האלה אומנם סובלות תחת הדיכוי הזה אבל יש להן לפחות מערכת מוסרית לבסס את הבחירות שלהן. העולם המערבי "החופשי" חושב שהוא שולט בחייו, שבעצם המיניות והדחפים שולטים בו. אין לנו ערכים בסיסים, אין לנו מערכת מוסר ובטח שלא עקרונות. 

הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר

לפעמים אני כועסת על נשים שמגדלות שיער ארוך.
כאילו שהשיער הארוך הוא "הסייף סייד".
לפעמים אני לא מבינה למה לגדל שיער כה ארוך.
יש משהו מפעים באישה עם שיער קצר, מעין מיניות מעניינת.
היא לא מפחדת להראות את מי שהיא, היא לא מתחבאת מאחורי מחלפות שיער.
שמעתי הרבה את הטענה שגברים אוהבים שיער ארוך.
מה יפה בשיער ארוך כמו של נערת בת מצווה מתפתחת?
מן הסתם שלמלכת הכיתה היה שיער ארוך בצבע דבש, חלק בהתחלה ומסתיים בגלים קטנים.
האם זו הפנטזיה ששני המינים מנסים להגשים?
זה כמו על אותו המשקל של לגלח את כל שיער הערווה.
אותה פנטזיה מינית על הילדה בת ה12.
הגשמת פנטזיה אינפנטילית.

אנשים בוכים באוטובוסים

המקום שאני בוכה בו הכי הרבה זה באוטובוס.
יותר מבמיטה או במקלחת.
היום בכיתי באוטובוס, כי אני חושבת שהצלחתי להגיע למקום הנמוך של הנפש.
אם אמלא שאלון כוזב על סממנים לדיכאון התשובה תהיה "עלי על ציפרלקס, האני"
חשבתי שזה בגלל הגלולות, אז החלפתי אותן.
ואז בא יובל, שבסך הכל היה פלסטר קטן.
ויובל הלך ולא הרגשתי כלום. אפילו לא התחושה של הלב נופל לתחתונים כשיודעים ש"זהו זה".
ואז הפחדים הקודמים חזרו אבל אני כלכך "נם" שאני לא מרגישה אותם.
אני לא מרגישה כלום. ואני מפחדת. וקשה לי כי הם קיימים, איפה שהוא.
אז בכיתי באוטובוס כי קשה לי להבין מה קורה לי
ואז ראיתי שבספסל המקביל אליי גבר יושב ובוכה. והתבוננתי בו, דוחף לעצמו אצבעות לעיניים ומכווצ'ץ' לעצמו את הפרצוף עם הידיים.
השתעשעתי ברעיון שאולי הוא בוכה כי הוא מזדהה איתי. אולי גם הוא עצוב נורא, ובודד.
ונזכרתי שאנשים פשוט בוכים באוטובוס:
פעם אפילו הצעתי טישו לבחורה יפה שבכתה מולי ברכבת הקלה.
כי אני תמיד בוכה בתחבורה ציבורית, בעיקר בגלל שאני איכשהו תמיד בדרכים לאנשהו.

עד מתי נתמסר אחד לשני?

אנחנו אוהבים את הדברים שאנחנו עושים אחד לשני ואוהבים את הדברים שאנחנו מקבלים אחד את השני.

טליה אמרה לא להכנס למקום שיש בו מחסור, אבל למה שיפריע לי להמשיך לחבק אותך בלי סוף?

נזכרתי איך אני מלטפת לך את הבטן מאחור וצחקתי בלי סוף, כאילו זה המחשבה המשיכה לנחם אותי עוד. 

אבל אני מפחדת, ואני מפחדת לומר או לספר לך שאני מפחדת.

מפחדת שלא אתאהב, מפחדת שאולי אתה לא תתאהב למרות שככה זה בחיים.

זה מרגיש כל כך טוב עכשיו, שהכל מאוד בסדר ונעים.

סיפרתי לך על הדבר היפה ששמעתי את דוד גרוסמן אומר לאילנה דיין, אתה לא יודע שחיפשתי את זה אבל הינה הציטוט שציטטתי:

"החרדות שהימין ניזון מהן הן מאוד מוכרות לי, אני צריך מאמץ לא קטן להתגבר עליהן, כדי לא להתמכר אליהן.

יש משהו מפתה בפחד. נורא קל לתת לפחד להנהיג אותנו ולהשפיע על על השקפת חיינו.

אני לא רוצה להיות שם".

אני יודעת שזה ימצא חן בעיניך. 

זה יהיה עוד סוד 

ביקשת ממני שאתן לך להיות הגבר לידי, ושאתן לעצמי להיות זקוקה לך.
אמרת שאני לובשת על עצמי מעין שריון של חוסר נזקקות כדי שלא אפגע.
אני מתעקשת בכוח לא לעשות רומנטיזציה מהקשר הזה אבל זה קשה כשאתה אופף אותי בקיטש.
אתה מספר לי סיפור, אתה שר לי את השיר האהוב עליי ביותר, אתה קורא לי יפה ומתוקה ותמיד יוצא מהאוטו לחבק אותי.
ואני כ"כ אוהבת את זה, שאתה יוצא מהאוטו בשביל לחבק אותי המון זמן.
אתה אומר לי מילים כמו "מקבל, מוקסם, סומך, מאמין, מכיל".
אתמול ששכבנו במיטה כי כבר כאב לי יותר מידי חיבקת אותי וזה היה כל כך יפה, שהיה צריך לצלם את זה.
אני סורגת לך קלמר, ורוקמת מילים. וזה הסוד שלי. אתה לא יודע מה אני חושבת ומרגישה.
נראה לי שגם אני לא

יום אחד..

הקראת לי את הסיפור שהכי הצחיק אותי כילדה.
לא יכולתי להפסיק לחייך ולהתחכך בזרועך.
אתה מחבק אותי כל הזמן ומזכיר לי שאתה כאן.
וזה רק הדייט השני.
אתה לוקח לתשומת לבך כל דבר שאני אוהבת ועונה לי כל כך יפה לבקשות.
אתה עושה חיקויים קטנים שמצחיקים אותי, ומצידי תעשה אותם שוב ושוב ואמשיך לצחוק.
אתה אוהב את המגע שלי כמו שאני אוהבת את שלך.
וזה בסך הכל אחרי הדייט השני.