קראתי בעיתון, נראה לי בטור של ג'קי לוי
ישנו רגע אחד שבוא אני מרגישה חרטה עמוקה, תחושת בושה וכעס על עצמי על המחשבה שלי.
או שאולי שמעתי ברדיו
אולי ראיתי באיזה תוכנית בחינוכית
שיום הכיפורים זה החג היהודי היחידי שעוסק בכישלונות שלנו.
כל החגים סובבים את ניצחון היהודים על צוררים למיניהם ואילו יום כיפור הוא חג היחידי שאנחנו חוגגים את ההפסדים שלנו ליצרים של עצמנו (זאת תוספת שלי)
באיזשהו שלב בחיים הבוגרים שלי הגעתי למסקנה שעליי ללכת לבית כנסת ביום כיפור.
אולי כי אני לא מקיימת צום וזו הדרך שלי לנסוך משמעות ליום הזה.
אולי זו הדרך שלי להזכיר לעצמי מאיפה באתי, ולהחזיר לעצמי פרופורציות.
לצד דחפים או שאפילו אגדיל לומר אימופולסים לחילוניות שגוברים מיום ליום יש זרמים תת קרקעיים של שיבה לחיק היהדות הקונסרבטיבית בעלת הפרשנות האישית (קריצה) של תפילה וקהילה חמה.
גדלתי בבית כנסת קונסרבטיבי. מגיל 6 כשאחי ואחותי עלו לתורה וביקרנו בבית הכנסת תכופות ועד לעלייה שלי לתורה.
היתה בבית כנסת פרוכת שכיסתה את ספרי התורה בארון שהיתה כבדה ורקומה ביד בצבעים תכולים מרהיבים. עליה היה רקום כנראה בלבן או זהב "דרכיה נעם וכל נתיבותיה שלום". בגיל 6 הדבר היחידי שידעתי לקרוא היה את השם של עצמי ומבחינתי הפרוכת הזו היתה שלי.
ולכן כל חזרה לבית הכנסת ולתפילה בנוסח אשכנז ליוותה תחושת שייכות וחמימות.
המלחמה השנה היתה שונה מכל מבצע שעברתי בשנים האחרונות. מעולם לא חוויתי חוסר אונים ומצוקה רגשית כמו במבצע הזה. מהרגע שאחי נכנס לרצועה הרגשתי מסוחררת ומבולבלת, ולא רק אני. הפעולה הטבעית שהיתה נראת לי הגיונית היתה תפילה. כמו רגרסיה לגיל 6 למקום החם הזה של שירה נעימה ומלטפת שמלווה בזמירה מהפנטת של הרב בפודיום. קיוותי שהחוויה של תפילת יום שישי תישא אותי ע"י עוצמת הקהילה כמו בימי כיפור כל שנה.
אבל היא לא. זאת היתה חוויה של אאוטקאסטיות.
באעזקה באמצע התפילה פתאום הרגשתי ערגה מטורפת ורצון להבלע לתוך הקומץ העלוב של המניין שהיה. רצנו למקלט והחזקים במזמור המשיכו לשיר ללא הספר שנטשו על הכיסא. רציתי לשיר גם אבל לא ידעתי את המילים. הם שרו בהתלהבות ובעוצמה והיה קשה לעמוד בתוך האקוסטיקה של המקלט אבל זה היה רגע של תפיסת המהות שאותה חיפשתי בזמן הטרוף ההוא שהיה.
יש פיוט ביום כיפור שבעיני מבטא את הנקודה שמחברת את החומר לרוח, ואת הנקודה שמחברת בין החילון לתשובה.
כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר
בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶן בְּיַד הַמְסַתֵּת
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מְחַיֶּה וּמְמוֹתֵת
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כַּגַּרְזֶן בְּיַד הֶחָרָשׁ
בִּרְצוֹתוֹ דִּבֵּק לָאוּר וּבִרְצוֹתוֹ פֵּרַשׁ
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ תּוֹמֵךְ עָנִי וָרָשׁ
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כַּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ אֵל טוֹב וְסַלָּח
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כִּזְכוּכִית בְּיַד הַמְזַגֵּג
בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְמוֹגֵג
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מַעֲבִיר זָדוֹן וְשׁוֹגֵג
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כַּיְרִיעָה בְּיַד הָרוֹקֵם
בִּרְצוֹתוֹ מְיַשֵּׁר וּבִרְצוֹתוֹ מְעַקֵּם
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כַּכֶּסֶף בְּיַד הַצּוֹרֵף
בִּרְצוֹתוֹ מְסַגְסֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְצָרֵף
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מַמְצִיא לְמָזוֹר תֶּרֶף
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.
בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶן בְּיַד הַמְסַתֵּת
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מְחַיֶּה וּמְמוֹתֵת
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כַּגַּרְזֶן בְּיַד הֶחָרָשׁ
בִּרְצוֹתוֹ דִּבֵּק לָאוּר וּבִרְצוֹתוֹ פֵּרַשׁ
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ תּוֹמֵךְ עָנִי וָרָשׁ
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כַּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ אֵל טוֹב וְסַלָּח
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כִּזְכוּכִית בְּיַד הַמְזַגֵּג
בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְמוֹגֵג
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מַעֲבִיר זָדוֹן וְשׁוֹגֵג
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כַּיְרִיעָה בְּיַד הָרוֹקֵם
בִּרְצוֹתוֹ מְיַשֵּׁר וּבִרְצוֹתוֹ מְעַקֵּם
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כַּכֶּסֶף בְּיַד הַצּוֹרֵף
בִּרְצוֹתוֹ מְסַגְסֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְצָרֵף
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מַמְצִיא לְמָזוֹר תֶּרֶף
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.
ישנו רגע אחד שבוא אני מרגישה חרטה עמוקה, תחושת בושה וכעס על עצמי על המחשבה שלי.
כשגיסתי נכנסה להריון ממש אחרי החתונה ואני חשבתי שהיא היתה צריכה להפיל. היחסים שלה עם אחי היו על שרטון ותינוק יסגור את הפרק של לעשות תואר אקדמי. לא התלהבתי שעכשיו הם יביאו תינוק לכל זה וכעסתי עליה על ההריון שבעיני היה מיותר. וגם כשהוא נולד וגם כשהם קראו לו נעם הרגשתי כעס והדחקה.
ואני כועסת על עצמי על זה. כי הוא הילד המתוק ביותר, והנחמד ביותר. הוא מלא אהבה ואמת וחיוך ואני שונאת את עצמי שחשבתי שמבחינתי הוא לא היה בא לעולם. ואני אוהבת אותו וכועסת על עצמי שחשבתי עליו ככה.
 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה