יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

קוראים לה

תמרה לוינסון
פגשתי אותה פעם ראשונה בשנה הראשונה שלי בסמינר זומר להכשרת מורים לוולדורף. היא הייתה שנה שלישית.
היה לה עיניים ירוקות עצומות בגודלן, שקיות כהות תמיד מתחת לעיניים, חיוך ענק שרואים בו כל שן ושן.
היה לה עור בגון שמן זית והיא היתה גדולה מהחיים. היא הייתה גבוהה ותחת ההגדרה של "אמזונה" באופן מרשים.
הכל בה היה מרשים, כל שיחה הרגשתי נבלעת לתוך הגוף שלה ומתכסה בחום גופה. היא הייתה סייעת לילדה אספרגרית ואני הייתי שקועה בשתי הידיים במעון. ישבנו על ספסל ולמדתי אותה כל מה שידעתי. הכל בשביל להיות קיימת בעולמה הפנימי.

שנתיים אחר חזרתי לבית ספר זומר, היא מחנכת של כיתה ג'. אבל את כיתת המופרעים של ג'.
פעם בשבוע הייתי מבלה 45 דקות איתה ועם הכיתה שלה בשיעור אוריתמיה. המבטים השקטים והחיוכים ביני לבינה היו השיחה היחידה שהייתי צריכה ממנה. ובכל ילד מהכיתה שלה היתה חתיכת תמרה.

שנה לאחר מכן לא ראיתי אותה ואמרו לי שהיא בחופשת הריון.
לא ידעתי שהיא היתה בהריון
לא ידעתי שהיא היתה בזוגיות.
נזכרתי בפעם שראיתי אותה רוכבת על אופניים עם התחת שלה וכל הגובה שלה וחשבתי שהיא מדהימה בצורה מרתיעה אבל היא מושלמת.

ואז שוב לפגוש אותה במסדרונות אחרים. לא בזומר אלא בירושלים. קצת גדולה יותר, עם פוני ועם אותו הסטייל הכובש.
שוב להתחמם באור המילים שלה, כי היא כל כך תיאתרלית שאצלה כל מילה היא כמו רעם.
זה יכול לעבוד הפעם. היא מנסה לפתות אותי לזרועות בית ספר זומר למרות שבינינו יש הבנה שזה לא ריאליסטי. היא לא אומרת אבל סביר להניח שהיא פשוט רוצה אותי קרוב או שאולי היא סתם מנומסת.

היא תמיד אומרת לי שאני נראת טוב. שנה אחרי שנה, תמיד באותה ההתפעמות איך אני גדלה ותופחת לתוך פורם של אישה. אני לא יודעת איך היא עושה את זה. 

יום שבת, 4 באוקטובר 2014

על כפירה ומחילה

קראתי בעיתון, נראה לי בטור של ג'קי לוי
או שאולי שמעתי ברדיו
אולי ראיתי באיזה תוכנית בחינוכית
שיום הכיפורים זה החג היהודי היחידי שעוסק בכישלונות שלנו.
כל החגים סובבים את ניצחון היהודים על צוררים למיניהם ואילו יום כיפור הוא חג היחידי שאנחנו חוגגים את ההפסדים שלנו ליצרים של עצמנו (זאת תוספת שלי)
באיזשהו שלב בחיים הבוגרים שלי הגעתי למסקנה שעליי ללכת לבית כנסת ביום כיפור.
אולי כי אני לא מקיימת צום וזו הדרך שלי לנסוך משמעות ליום הזה.
אולי זו הדרך שלי להזכיר לעצמי מאיפה באתי, ולהחזיר לעצמי פרופורציות.
לצד דחפים או שאפילו אגדיל לומר אימופולסים לחילוניות שגוברים מיום ליום יש זרמים תת קרקעיים של שיבה לחיק היהדות הקונסרבטיבית בעלת הפרשנות האישית (קריצה) של תפילה וקהילה חמה. 
גדלתי בבית כנסת קונסרבטיבי. מגיל 6 כשאחי ואחותי עלו לתורה וביקרנו בבית הכנסת תכופות ועד לעלייה שלי לתורה.
היתה בבית כנסת פרוכת שכיסתה את ספרי התורה בארון שהיתה כבדה ורקומה ביד בצבעים תכולים מרהיבים. עליה היה רקום כנראה בלבן או זהב "דרכיה נעם וכל נתיבותיה שלום". בגיל 6 הדבר היחידי שידעתי לקרוא היה את השם של עצמי ומבחינתי הפרוכת הזו היתה שלי. 
ולכן כל חזרה לבית הכנסת ולתפילה בנוסח אשכנז ליוותה תחושת שייכות וחמימות.
המלחמה השנה היתה שונה מכל מבצע שעברתי בשנים האחרונות. מעולם לא חוויתי חוסר אונים ומצוקה רגשית כמו במבצע הזה. מהרגע שאחי נכנס לרצועה הרגשתי מסוחררת ומבולבלת, ולא רק אני. הפעולה הטבעית שהיתה נראת לי הגיונית היתה תפילה. כמו רגרסיה לגיל 6 למקום החם הזה של שירה נעימה ומלטפת שמלווה בזמירה מהפנטת של הרב בפודיום. קיוותי שהחוויה של תפילת יום שישי תישא אותי ע"י עוצמת הקהילה כמו בימי כיפור כל שנה.
אבל היא לא. זאת היתה חוויה של אאוטקאסטיות. 
באעזקה באמצע התפילה פתאום הרגשתי ערגה מטורפת ורצון להבלע לתוך הקומץ העלוב של המניין שהיה. רצנו למקלט והחזקים במזמור המשיכו לשיר ללא הספר שנטשו על הכיסא. רציתי לשיר גם אבל לא ידעתי את המילים. הם שרו בהתלהבות ובעוצמה והיה קשה לעמוד בתוך האקוסטיקה של המקלט אבל זה היה רגע של תפיסת המהות שאותה חיפשתי בזמן הטרוף ההוא שהיה.

יש פיוט ביום כיפור שבעיני מבטא את הנקודה שמחברת את החומר לרוח, ואת הנקודה שמחברת בין החילון לתשובה.

כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר
בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר

כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶן בְּיַד הַמְסַתֵּת
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מְחַיֶּה וּמְמוֹתֵת
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר

כִּי הִנֵּה כַּגַּרְזֶן בְּיַד הֶחָרָשׁ
בִּרְצוֹתוֹ דִּבֵּק לָאוּר וּבִרְצוֹתוֹ פֵּרַשׁ
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ תּוֹמֵךְ עָנִי וָרָשׁ
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר

כִּי הִנֵּה כַּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ אֵל טוֹב וְסַלָּח
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר

כִּי הִנֵּה כִּזְכוּכִית בְּיַד הַמְזַגֵּג
בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְמוֹגֵג
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מַעֲבִיר זָדוֹן וְשׁוֹגֵג
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר

כִּי הִנֵּה כַּיְרִיעָה בְּיַד הָרוֹקֵם
בִּרְצוֹתוֹ מְיַשֵּׁר וּבִרְצוֹתוֹ מְעַקֵּם
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר

כִּי הִנֵּה כַּכֶּסֶף בְּיַד הַצּוֹרֵף
בִּרְצוֹתוֹ מְסַגְסֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְצָרֵף
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מַמְצִיא לְמָזוֹר תֶּרֶף
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

ישנו רגע אחד שבוא אני מרגישה חרטה עמוקה, תחושת בושה וכעס על עצמי על המחשבה שלי.
כשגיסתי נכנסה להריון ממש אחרי החתונה ואני חשבתי שהיא היתה צריכה להפיל. היחסים שלה עם אחי היו על שרטון ותינוק יסגור את הפרק של לעשות תואר אקדמי. לא התלהבתי שעכשיו הם יביאו תינוק לכל זה וכעסתי עליה על ההריון שבעיני היה מיותר. וגם כשהוא נולד וגם כשהם קראו לו נעם הרגשתי כעס והדחקה. 
ואני כועסת על עצמי על זה. כי הוא הילד המתוק ביותר, והנחמד ביותר. הוא מלא אהבה ואמת וחיוך ואני שונאת את עצמי שחשבתי שמבחינתי הוא לא היה בא לעולם. ואני אוהבת אותו וכועסת על עצמי שחשבתי עליו ככה.





יום שישי, 9 במאי 2014

אימפוטנטיות ואומניפוטנטיות זה עם א' ט' ונ' אבל גם י' ו' ות'.

לפעמים אני חושבת דברים
שאחרים חכמים ממני כבר חשבו.
ואז כשאני שומעת את המחשבות שלי מתומצתות ומוסברות כל כך יפה
מפיו של מישהו אחר
שקורא מספר של מישהו חכם שחשב את זה לפני.

לפעמים אני חושבת שהמילה "אימפולס"
או "תהליך"
או "אינטואציה"
ו"התגשמות"
הן ה"כאילו", "לא יודע", "סתם..","כלומר" בז'רגון האנתרופוסופי.
אבל לפעמים אני משתמשת בהן בעצמי.

לפעמים יש ימים שאני מרגישה שכולם ממהרים והכל סביבי נע במהירות שאני לא מצליחה לקלוט.
ולפעמים אני מרגישה שכולם זזים וחושבים כל כך לאט שאני בטוח מוקפת במפגרים.

תמיד אומרים לי "לא שמת לב?.." על דברים מסוימים
ועל דברים אחרים "איך שמת לב לזה?"
איך יכול להיות שאני גם חדת אבחנה וגם כהת אבחנה?

היום אני מבינה שאני לא יכולה לחזור לאותה המטפלת באמנות.
הצרכים שלי הם בראיה הוליסטית ואילו היא ניסתה להתיר קשרים ע"י משיכה בכל חוט וחוט.
למה היא ניסתה לגמול אותי מאיחורים כרוניים?
ולמה היא התעקשה לעזור לי להתמודד עם קושי לימודי?
למה היא חשבה שהצורה בה אני חושבת עד שאני מבצעת היא מסורבת ומיותרת?
למה היא חשבה שלהבין את עצמי באמצעות חיוב ושלילה הוא לא מדויק?
האם בכל תקופה שהיא הייתי מאושרת כמו שאני עכשיו או שבעצם עכשיו אני מאושרת ע"י שלילה שאני גם לא עצובה? 

יום רביעי, 19 במרץ 2014

בשעות המאוחרות מרגישים את הניואנסים הקטנים

כל כך טפשי. כמו אישה אובססיבית ופתטית אני מחכה.
מחכה לאותו תרחיש שאמור להתרחש.
הודעה: משהו שהוא אמור לומר כדי להזכיר לי את קיומו
הודעה: משהו שנון שאני אומר כדי להזכיר לו את את קיומי
הודעה: משהו מתוק שהוא יאמר שיגרום לחלק הקוטבי של הלב שלי להנמס
הודעה: לא אחשוף את הפשרת הקרחונים אבל אהיה נחמדה כדי להמשיך את השיחה
הודעה: הוא יגיד משהו אישי, אולי יחלוק איזה חלקיק מהתרחשויות היום שלו, אולי משהו רגשי שעבר עליו
הודעה: אני אבהה במסך שעה. אני אבהה, אכתוב משהו ואמחק אכתוב ואמחק עד שאגיע לומר משהו חם אבל מרוחק. מפחדת להתקרב.
הודעה: הוא אמור להגיע לתכלס, אבל לא יגיע. הם אף פעם לא יודעים מתי הרגע הנכון לתכלס.
הודעה: אני מתאכזבת, ממשיכה שיחה שלא רוצה לנהל. מתחילה לאבד תקווה
הודעה: משהו בנאלי בטירוף. רוצה שיסתום כבר.
הודעה: מנסה לומר משהו חריף ועוקצני כדי שיתעורר על עצמו, אולי משהו מיני, אולי משהו תכלסי לגביו.
הודעה: הוא אומר משהו תכלסי רופף. לא מבינה מה הכוונה אם זה משהו שהוא תכלס או עוד זיון שכל בנאלי. הוא צוחק?
הודעה: כבר קצרת רוח, דוחפת אמירה לא ברורה עוד יותר כדי שאם כבר השיחה הלכה פקטט שתיהיה פקטט עד הסוף.
הודעה: אולי הוא הבין? לא, הוא לא. קולות צוננים.
הודעה: רוצה להוריד לעצמי סטירה. מאוכזבת מעצמי וממנו, מנסה בכוחות אחרונים לומר משהו מתוק שיציל את התחת שלי.
הודעה: הוא הבין. לא הכי מתוק בעיניו אבל עשה את העבודה. מה עושים עכשיו?
הודעה: מעמידה פני קלולסית. נו תיהיה תכלס!!
הודעה: תכלסי אבל עמום.
הודעה: מאשרת תכלסיות אבל גם עמומה כי מה נעשה.
הודעה: עוד משהו תכלסי ועמום.
הודעה: רוצה לקבור את עצמי באדמה, מאשרת תכלסיות עמומה בנסיון נואש לתפוס בביצים. של מישהו.
מסתבר שתפסתי רק את הביצים של עצמי.

מפתחת ציפיות מהולות באכזבה ויאוש.
מתחילה לוותר. ואז מוותרת. מזכירה לעצמי על מה אני מוותרת מתאכזבת שוב.