בכיתי לגשם

למה לקחתי קשה את איש הגשם.
בכיתי כמעט לכל אורכו.
חוץ מזה שדסטין הופמן עשה שירות מדהים לתסמונת סרוונט.
בכיתי כי הוא היה בליל מדויק של ילדים שהכרתי,
חזרתיים כמוהו,
אובססיביים כמוהו,
מתנועעים כמוהו,
חכמים באופן גאוני כמוהו,
מנותקים כמוהו,
מתוקים כמוהו.
וככל שנזכרתי ככה התגעגעתי והתרגשתי.

יש איזה סערה מתחוללת בתוכי.
כל מיני הרגשות ומחשבות שלא ממש הצלחתי לפרק לגורמים-גורמים את הבליל תחושות המאסיבי הזה.
כמו כדור חוטים שכרוכים וקשורים אחד בשני, וככל שאני מנסה למשוך בחוט אחד אני מגיעה לקשר עם חוט אחר ומתחילה לבכות ולא מבינה למה.
ואלה כדורי חוטים שהסתבכו אחד בשני: כדור של כעסים עם כדור של רצונות וכדור של אכזבות עם כדור של פחדים וכולם מסובכים אחד בשני והחוטים מלופפים סביב חוטים אחרים והכל עוטף לי את קו המחשבה.
וזה מרגיש כמו ללכת עם ענן.

non-Emancipation

צפיתי באיזה סרט דוקומנטרי (אני מתחילה ככה הרבה שיחות) שעשתה איזה מישהי על נשים ומיניות בכל מיני תרבותיות.

היא קראה לה "אישה חופשיה", שם אירוני במקצת.

משום שהאישה המערבית הזו שהולכת לבחון כיצד העולם הפטריארכלי שולט ומדכא את הנשים באמצעות מיניות עצורה ומודחת. היא מתנהגת כאילו היא נולדה על הצד המואר של המיניות משום שהיא פתוחה ומשוחררת איתה. 

אבל ככל שצפיתי בתכניות (משום שזו סדרה) ככה ראיתי שהיא- היא הכבולה למיניות של עצמה.

היא מאשימה שאת הצורך למרוד היא יצרה כדי להתגבר על הדיכוי של סבתא ואמה  כשם (!!) שהמסורת של הנשים באפריקה לעבור מילת דגדגן, הסרת השפתיים הפנימיות של הנרתיק ותפירתו כולו. לא פחות ולא יותר אותו המשקל!

ולא רק זה, היא טענה שהיא עברה ניצול מיני בגיל 13, שזה נורא דומה לסיטואציה של אותה אישה שנרתיקה התפור נפרם בכוח ע"י איבר מינו של בעלה לשידוך, שלא עוצר לחשוב על כל הרקמות המשחטות של אשתו הטרייה שצורחת מכאב.

כי הרי.. כולנו צורחות מכאב לא? היא צרחה, הן צרחו. הסבתא והאימא שלה, הסבתא והאימא שלהן.

העולם המערבי חושב שהוא כזה מוצלח כי הוא מחזיק בזכויות האישה ושחרורה, אבל בעצם אם נעמיק מחשבה לכל שאר המגזר הנשי המדוכא יש את החופש. הוא מושתת על מסורת וערכים ועקרונות, הנשים המדוכאות האלה אומנם סובלות תחת הדיכוי הזה אבל יש להן לפחות מערכת מוסרית לבסס את הבחירות שלהן. העולם המערבי "החופשי" חושב שהוא שולט בחייו, שבעצם המיניות והדחפים שולטים בו. אין לנו ערכים בסיסים, אין לנו מערכת מוסר ובטח שלא עקרונות. 

הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר

לפעמים אני כועסת על נשים שמגדלות שיער ארוך.
כאילו שהשיער הארוך הוא "הסייף סייד".
לפעמים אני לא מבינה למה לגדל שיער כה ארוך.
יש משהו מפעים באישה עם שיער קצר, מעין מיניות מעניינת.
היא לא מפחדת להראות את מי שהיא, היא לא מתחבאת מאחורי מחלפות שיער.
שמעתי הרבה את הטענה שגברים אוהבים שיער ארוך.
מה יפה בשיער ארוך כמו של נערת בת מצווה מתפתחת?
מן הסתם שלמלכת הכיתה היה שיער ארוך בצבע דבש, חלק בהתחלה ומסתיים בגלים קטנים.
האם זו הפנטזיה ששני המינים מנסים להגשים?
זה כמו על אותו המשקל של לגלח את כל שיער הערווה.
אותה פנטזיה מינית על הילדה בת ה12.
הגשמת פנטזיה אינפנטילית.