חושים

ישבתי על הספה הירוקה כשפתאום המזגן התחיל לעבוד והוא פלט אוויר חם בריח שלו, הרגשתי את הלב שלי מתחיל לדפוק, חמימות בפות ופנים חמות. 

כל החושים מכוונים אליו, אני יודעת בדיוק איך הוא מריח, איך הבגד שלו מריח ואיך העורף מבלי שאי פעם קירבתי את פני. כל איבר בגוף חקוק לי בזכרון, כאילו עברתי במגע רק שזה נעשה בדמיון. 

רק שלא ישים לב שאני לא מרוכזת. שאני בוערת. שאני נושמת ולא לוקחת שאיפה דקה פנימה כמו שואפת לתוכי את הסילואט. 

רציתי לומר משהו אבל כל מה שאגיד יהיה לא מותאם אז לא אמרתי. 

חוויה אפלטונית מחרמנת, השפתיים שלי תפוחות מלחשוב על אותו הרגע. הלב שוב דופק. ששש די, אני מתענגת על המחשבות בתוך הראש. נוגעת בעצמי במקלחת. צמאה לאיזה ליטוף חסר משמעות כדי שאוכל לדמיין אותו בראש במקום אחר בגוף. 

חברי 

 למה הלב שלי מקלקל 

אני נמשכת אל גבר שהוא לא בן הזוג שלי

אני פוגשת אותו כל יום, הוא מצחיק אותי ומתעניין בשלומי 

הוא מעניין ונרגן ומרגש. הוא קרוב ומאוד רחוק. 

הבן זוג הוא הכל, הבת שלי עוד יותר הכל 

הבית הוא הכל 

ועדיין המגע של האחר מסקרן אותי. איך הוא נוגע? איך הוא טועם? איך ילטף? איך הוא מריח?  האם מדבר ברכות כשיש אינטימיות? האם מנשק בצוואר כאומר שלום? האם אעביר יד בשיעור כשאביא בעיניו? אני מרשה לעצמי לפנטז ובלילה הסוגיות באות לי בחלום. חציית הסף ומעבר, זה אף פעם לא ברור ושלם. בן הזוג שלי בנה לנו בית, אני הבאתי לנו תינוקת ועכשיו אנחנו מקיימים את שתי המערכות האלה. 

אני כולאת את ארבעתנו בסיטואציה הזו. חמוצה מההחמצה שנכפת עליי אבל מפחדת מלחצות קוים. לפעמים אני מרגישה צמאה לו, שיביט בי ואדע שאני גם קיימת בעיניו. 

איך אצא מזה, בלי לפגוע ובלי לפרק. כשאני מזדיינת עם בן הזוג לרגע הוא עובר במחשבותי, מעניין אם הוא מריח אחרת? מעניין אם הוא נוגע אחרת. מעניין איך מחבק.  

pimples and crying

אני תמיד בוחרת את הבני זוג שלא מקבלים אותי.
את אלה שלא רוצים להשתנות אבל מצפים שאשתנה בעצמי.
הכועסים, עליי.
אלו ללא יכולת ביקורת עצמית.
אני תמיד מגיעה לנקודה בקשר שאני לא מאמינה כמה יוזלס אני.
ואז הקשר נגמר. ופתאום, וואו כל הדברים שאני מסוגלת לעשות.
מסתבר שיש בי משהו שממש אחלה. ואני יכולה כאילו, ממש לתפקד.

אני אוהבת מאוד את החבר שלי
הכי אוהבת מכל חבר שהיה
לרגע אחד חשבתי
שאם אותו אני אוהבת ככה
יכול להיות שמעולם בכלל לא אהבתי.

אבל הוא לא שונה מהקודם,
הוא לא אוהב את מי שאני
הוא רק נהנה מהיתרונות של מי שאני
הוא זוכה להיות נאהב, מחובק, מקורקר
כי כחברה אני מזה פיין. אין לי קנאה, ודביקות.
אני לא צריכה הרבה ויחסית יש לי סבלנות.

אני יודעת
שאם אגיד
אנחנו צריכים לעבוד על זה
הוא יגיד לא
ואם אגיד אז צריך להפרד הוא יגיד טוב

קאמבק

חזרתי לתרגל יוגה
אחרי שנתיים הפסקה
אז אני מתאמצת יותר
מחפה על הנוקשות והריפיון של שנתיים של הזנחה
אני מטפטפת זיעה
אני טועמת אותה בפה
היא זולגת לי אל הגבות והעיניים
טיפות עפות לי אל המזרון ואני מרטיבה לעצמי את הטייץ כשהפנים שלי קרובות
אני מזיעה יותר מכל אחת בחדר
השרירים כל הזמן תפוסים
אבל הם כמו מתחננים לעוד
הם מגרדים בצורה כזו שאי אפשר להסביר
אבל גם אני מוצפת בושה
זו לא אני
זה לא הגוף שלי
אני מתרגלת ואני מדמיינת את עצמי בתוך הסטודיו
שנתיים קודם
10 קילו פחות
מבטים מלאי קנאה בי
איך היא מצליחה
זאתי תותחית
אני נחנקת
אני מפחדת להיות מאלה שהן שמנות אבל גם מצליחות הכל
חזקות אבל שמנות.

אני עושה את הפרצוף הזה שאומרים תמיד לא לעשות כי הוא עושה קמטים
זה מעין עצוב אבל מהול באכזבה
אני מכירה אותו כי לאמא שלי יש אותו
היא עושה אותו לפעמים
אני עושה אותו כשכלום לא הולך לי
ואני בשלבי הדחקה מטורפים
כאלה שמרוב הדחקה את לא מרגישה שום דבר
ואז במלנכוליות הזו בא הדבר שמאכזב אותי
אבל זה רצף האכזבות
החבר שבא אלי אבל הלך לישון
המצב הבטחוני שאי אפשר ללכת לשום מקום
הפטריות עולות מלא
אין ברוקולי
:(

קוראים לה

תמרה לוינסון
פגשתי אותה פעם ראשונה בשנה הראשונה שלי בסמינר זומר להכשרת מורים לוולדורף. היא הייתה שנה שלישית.
היה לה עיניים ירוקות עצומות בגודלן, שקיות כהות תמיד מתחת לעיניים, חיוך ענק שרואים בו כל שן ושן.
היה לה עור בגון שמן זית והיא היתה גדולה מהחיים. היא הייתה גבוהה ותחת ההגדרה של "אמזונה" באופן מרשים.
הכל בה היה מרשים, כל שיחה הרגשתי נבלעת לתוך הגוף שלה ומתכסה בחום גופה. היא הייתה סייעת לילדה אספרגרית ואני הייתי שקועה בשתי הידיים במעון. ישבנו על ספסל ולמדתי אותה כל מה שידעתי. הכל בשביל להיות קיימת בעולמה הפנימי.

שנתיים אחר חזרתי לבית ספר זומר, היא מחנכת של כיתה ג'. אבל את כיתת המופרעים של ג'.
פעם בשבוע הייתי מבלה 45 דקות איתה ועם הכיתה שלה בשיעור אוריתמיה. המבטים השקטים והחיוכים ביני לבינה היו השיחה היחידה שהייתי צריכה ממנה. ובכל ילד מהכיתה שלה היתה חתיכת תמרה.

שנה לאחר מכן לא ראיתי אותה ואמרו לי שהיא בחופשת הריון.
לא ידעתי שהיא היתה בהריון
לא ידעתי שהיא היתה בזוגיות.
נזכרתי בפעם שראיתי אותה רוכבת על אופניים עם התחת שלה וכל הגובה שלה וחשבתי שהיא מדהימה בצורה מרתיעה אבל היא מושלמת.

ואז שוב לפגוש אותה במסדרונות אחרים. לא בזומר אלא בירושלים. קצת גדולה יותר, עם פוני ועם אותו הסטייל הכובש.
שוב להתחמם באור המילים שלה, כי היא כל כך תיאתרלית שאצלה כל מילה היא כמו רעם.
זה יכול לעבוד הפעם. היא מנסה לפתות אותי לזרועות בית ספר זומר למרות שבינינו יש הבנה שזה לא ריאליסטי. היא לא אומרת אבל סביר להניח שהיא פשוט רוצה אותי קרוב או שאולי היא סתם מנומסת.

היא תמיד אומרת לי שאני נראת טוב. שנה אחרי שנה, תמיד באותה ההתפעמות איך אני גדלה ותופחת לתוך פורם של אישה. אני לא יודעת איך היא עושה את זה. 

על כפירה ומחילה

קראתי בעיתון, נראה לי בטור של ג'קי לוי

או שאולי שמעתי ברדיו

אולי ראיתי באיזה תוכנית בחינוכית

שיום הכיפורים זה החג היהודי היחידי שעוסק בכישלונות שלנו.

כל החגים סובבים את ניצחון היהודים על צוררים למיניהם ואילו יום כיפור הוא חג היחידי שאנחנו חוגגים את ההפסדים שלנו ליצרים של עצמנו (זאת תוספת שלי)

באיזשהו שלב בחיים הבוגרים שלי הגעתי למסקנה שעליי ללכת לבית כנסת ביום כיפור.

אולי כי אני לא מקיימת צום וזו הדרך שלי לנסוך משמעות ליום הזה.

אולי זו הדרך שלי להזכיר לעצמי מאיפה באתי, ולהחזיר לעצמי פרופורציות.

לצד דחפים או שאפילו אגדיל לומר אימופולסים לחילוניות שגוברים מיום ליום יש זרמים תת קרקעיים של שיבה לחיק היהדות הקונסרבטיבית בעלת הפרשנות האישית (קריצה) של תפילה וקהילה חמה. 

גדלתי בבית כנסת קונסרבטיבי. מגיל 6 כשאחי ואחותי עלו לתורה וביקרנו בבית הכנסת תכופות ועד לעלייה שלי לתורה.

היתה בבית כנסת פרוכת שכיסתה את ספרי התורה בארון שהיתה כבדה ורקומה ביד בצבעים תכולים מרהיבים. עליה היה רקום כנראה בלבן או זהב "דרכיה נעם וכל נתיבותיה שלום". בגיל 6 הדבר היחידי שידעתי לקרוא היה את השם של עצמי ומבחינתי הפרוכת הזו היתה שלי. 

ולכן כל חזרה לבית הכנסת ולתפילה בנוסח אשכנז ליוותה תחושת שייכות וחמימות.

המלחמה השנה היתה שונה מכל מבצע שעברתי בשנים האחרונות. מעולם לא חוויתי חוסר אונים ומצוקה רגשית כמו במבצע הזה. מהרגע שאחי נכנס לרצועה הרגשתי מסוחררת ומבולבלת, ולא רק אני. הפעולה הטבעית שהיתה נראת לי הגיונית היתה תפילה. כמו רגרסיה לגיל 6 למקום החם הזה של שירה נעימה ומלטפת שמלווה בזמירה מהפנטת של הרב בפודיום. קיוותי שהחוויה של תפילת יום שישי תישא אותי ע"י עוצמת הקהילה כמו בימי כיפור כל שנה.

אבל היא לא. זאת היתה חוויה של אאוטקאסטיות. 

באעזקה באמצע התפילה פתאום הרגשתי ערגה מטורפת ורצון להבלע לתוך הקומץ העלוב של המניין שהיה. רצנו למקלט והחזקים במזמור המשיכו לשיר ללא הספר שנטשו על הכיסא. רציתי לשיר גם אבל לא ידעתי את המילים. הם שרו בהתלהבות ובעוצמה והיה קשה לעמוד בתוך האקוסטיקה של המקלט אבל זה היה רגע של תפיסת המהות שאותה חיפשתי בזמן הטרוף ההוא שהיה.

יש פיוט ביום כיפור שבעיני מבטא את הנקודה שמחברת את החומר לרוח, ואת הנקודה שמחברת בין החילון לתשובה.

כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר
בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר

כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶן בְּיַד הַמְסַתֵּת
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מְחַיֶּה וּמְמוֹתֵת
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר

כִּי הִנֵּה כַּגַּרְזֶן בְּיַד הֶחָרָשׁ
בִּרְצוֹתוֹ דִּבֵּק לָאוּר וּבִרְצוֹתוֹ פֵּרַשׁ
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ תּוֹמֵךְ עָנִי וָרָשׁ
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר

כִּי הִנֵּה כַּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ אֵל טוֹב וְסַלָּח
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר

כִּי הִנֵּה כִּזְכוּכִית בְּיַד הַמְזַגֵּג
בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְמוֹגֵג
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מַעֲבִיר זָדוֹן וְשׁוֹגֵג
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר

כִּי הִנֵּה כַּיְרִיעָה בְּיַד הָרוֹקֵם
בִּרְצוֹתוֹ מְיַשֵּׁר וּבִרְצוֹתוֹ מְעַקֵּם
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר

כִּי הִנֵּה כַּכֶּסֶף בְּיַד הַצּוֹרֵף
בִּרְצוֹתוֹ מְסַגְסֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְצָרֵף
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מַמְצִיא לְמָזוֹר תֶּרֶף
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

ישנו רגע אחד שבוא אני מרגישה חרטה עמוקה, תחושת בושה וכעס על עצמי על המחשבה שלי.

כשגיסתי נכנסה להריון ממש אחרי החתונה ואני חשבתי שהיא היתה צריכה להפיל. היחסים שלה עם אחי היו על שרטון ותינוק יסגור את הפרק של לעשות תואר אקדמי. לא התלהבתי שעכשיו הם יביאו תינוק לכל זה וכעסתי עליה על ההריון שבעיני היה מיותר. וגם כשהוא נולד וגם כשהם קראו לו נעם הרגשתי כעס והדחקה. 

ואני כועסת על עצמי על זה. כי הוא הילד המתוק ביותר, והנחמד ביותר. הוא מלא אהבה ואמת וחיוך ואני שונאת את עצמי שחשבתי שמבחינתי הוא לא היה בא לעולם. ואני אוהבת אותו וכועסת על עצמי שחשבתי עליו ככה.

אימפוטנטיות ואומניפוטנטיות זה עם א' ט' ונ' אבל גם י' ו' ות'.

לפעמים אני חושבת דברים
שאחרים חכמים ממני כבר חשבו.
ואז כשאני שומעת את המחשבות שלי מתומצתות ומוסברות כל כך יפה
מפיו של מישהו אחר
שקורא מספר של מישהו חכם שחשב את זה לפני.

לפעמים אני חושבת שהמילה "אימפולס"
או "תהליך"
או "אינטואציה"
ו"התגשמות"
הן ה"כאילו", "לא יודע", "סתם..","כלומר" בז'רגון האנתרופוסופי.
אבל לפעמים אני משתמשת בהן בעצמי.

לפעמים יש ימים שאני מרגישה שכולם ממהרים והכל סביבי נע במהירות שאני לא מצליחה לקלוט.
ולפעמים אני מרגישה שכולם זזים וחושבים כל כך לאט שאני בטוח מוקפת במפגרים.

תמיד אומרים לי "לא שמת לב?.." על דברים מסוימים
ועל דברים אחרים "איך שמת לב לזה?"
איך יכול להיות שאני גם חדת אבחנה וגם כהת אבחנה?

היום אני מבינה שאני לא יכולה לחזור לאותה המטפלת באמנות.
הצרכים שלי הם בראיה הוליסטית ואילו היא ניסתה להתיר קשרים ע"י משיכה בכל חוט וחוט.
למה היא ניסתה לגמול אותי מאיחורים כרוניים?
ולמה היא התעקשה לעזור לי להתמודד עם קושי לימודי?
למה היא חשבה שהצורה בה אני חושבת עד שאני מבצעת היא מסורבת ומיותרת?
למה היא חשבה שלהבין את עצמי באמצעות חיוב ושלילה הוא לא מדויק?
האם בכל תקופה שהיא הייתי מאושרת כמו שאני עכשיו או שבעצם עכשיו אני מאושרת ע"י שלילה שאני גם לא עצובה?