להגיד שאני פלגמטית זה אנדרסטייטמנט.
כשאמרתי את זה למטפלת באמנות שלי היא התחילה להשתולל (אני מגזימה) בכורסא שלה והכריחה אותי לא להשתמש במושג הזה לגביי אצלה בחדר.
הדרך לתאר את קו המחשבה שלי זה לדמיין חדר ענק בו מפוזרים אלף חתיכות של פאזל שכולן שמיים, ועל הגב שלך יש חמישה שקי חול וכל החדר מואר באורות בוהקים. ככה אפשר לתאר אולי מה ההרגשה שיש לי כשאני מקבלת משימה כלשהי לעשות.
אפשר היה להוסיף אלמנטים מסיחי דעת.
לפעמים אבא אומר לי דברים כמו "תפסיקי לקחת את כל העולם על הכתפיים" או "אל תקחי את הכל כל כך קשה".
אבל זה לא שאני לוקחת אותו מבחירה, שגם עם זה מן הסתם אפשר להתווכח, כי אני כן סוג של בוחרת לקחת את כל העולם על עצמי. הוא פשוט מצתבר לי בכתפיים ובקרסוליים.
ביום שישי אחד יצאנו אבא ואני בבוקר וראינו את המצנח הזה עם המנוע שאני לא יודעת איך קוראים לזה בשמיים ואמרתי לו שזה נראה לי מגניב והייתי רוצה לעשות את זה, והוא אמר "בשביל מה אם את כבר שם?" (בצחוק).
((בצחוק עם אמת))
לפעמים אני כל כך מוסחת, שכשאני מתעוררת אני כועסת על עצמי ששכחתי לעשות דברים שחשובים לי.
ואז אני מתוסכלת.
כשלמדתי בדוד ילין פגשתי מישהי מחינוך מיוחד, ומי שמכיר את הסטודנטיות של החינוך המיוחד יודע שלסטודנטיות לחינוך מיוחד יש מעין כוח-ג'אווה-אסרטיביות-יעילותיות-אמביציוזיות (מעין כוח כזה שידוע כמעין נובע אצל ביינישיות) וכשהן רואות מישהי כמוני עולה להן החשק לתפוס אותי, לנער אותי, שתי סטירות, ולהכניס בי יעילות.
אז הבחורה הזאתי, עם הכוח ג'אווה הזה, באה ואמרה לי "את יודעת (בטון מאוד בטוח ובוטח) גם אני הייתי פעם כמוך, ומה שאני עושה כדי לזכור מטלות אני רושמת ביומן וכשאני מגיעה הביתה אני עוברת על המחברת שלי לבדוק מטלות".
מן הסתם שלהתווכח איתה לא יכולתי.
אבל להגיד שהיא כמוני זו כבר השמצה.. של אחת משתינו לפחות. כי בנאדם כמוני עד שמגיע הביתה לא זוכר אם רשם ביומן, ובטח שלא זוכר לפתוח את המחברת ולבדוק.
כי מה שלוקח לבנאדם רגיל בשעה-שעתיים לי לוקח 5 שעות.
ב4 שנות טיפול שלי עם המטפלת באמנות ההישג הכי גדול היה שעד סוף התיכון הצלחתי לא לאחר לשיעור\ להודיע לחברים כשאני עומדת לאחר\ לבצע מטלות בזמן- וגם אלו עד היום לא בדיוק 100%.
ואני יודעת שלחברים שלי עוד יותר מוזר לבלות איתי. אם זה באמצע משפט אני מעלה נושא אחר, או שלפעמים אני נעלמת למקום כלשהו בראש שלי. לא שיש לי מחשבות חשובות. ואני תמיד שוכחת משהו אצלהם או שאני סתם לא שמה לב שמדברים אליי., או פתאום שרה איזה שיר. אולי זאת הסיבה שאני חשה הזדהות עמוקה עם עולם האוטיזם.
אז אם תראו אותי ברחוב ואני לא עונה לכם אז כנראה שהייתי במקום אחר או שסתם התעלמתי.
כשאמרתי את זה למטפלת באמנות שלי היא התחילה להשתולל (אני מגזימה) בכורסא שלה והכריחה אותי לא להשתמש במושג הזה לגביי אצלה בחדר.
הדרך לתאר את קו המחשבה שלי זה לדמיין חדר ענק בו מפוזרים אלף חתיכות של פאזל שכולן שמיים, ועל הגב שלך יש חמישה שקי חול וכל החדר מואר באורות בוהקים. ככה אפשר לתאר אולי מה ההרגשה שיש לי כשאני מקבלת משימה כלשהי לעשות.
אפשר היה להוסיף אלמנטים מסיחי דעת.
לפעמים אבא אומר לי דברים כמו "תפסיקי לקחת את כל העולם על הכתפיים" או "אל תקחי את הכל כל כך קשה".
אבל זה לא שאני לוקחת אותו מבחירה, שגם עם זה מן הסתם אפשר להתווכח, כי אני כן סוג של בוחרת לקחת את כל העולם על עצמי. הוא פשוט מצתבר לי בכתפיים ובקרסוליים.
ביום שישי אחד יצאנו אבא ואני בבוקר וראינו את המצנח הזה עם המנוע שאני לא יודעת איך קוראים לזה בשמיים ואמרתי לו שזה נראה לי מגניב והייתי רוצה לעשות את זה, והוא אמר "בשביל מה אם את כבר שם?" (בצחוק).
((בצחוק עם אמת))
לפעמים אני כל כך מוסחת, שכשאני מתעוררת אני כועסת על עצמי ששכחתי לעשות דברים שחשובים לי.
ואז אני מתוסכלת.
כשלמדתי בדוד ילין פגשתי מישהי מחינוך מיוחד, ומי שמכיר את הסטודנטיות של החינוך המיוחד יודע שלסטודנטיות לחינוך מיוחד יש מעין כוח-ג'אווה-אסרטיביות-יעילותיות-אמביציוזיות (מעין כוח כזה שידוע כמעין נובע אצל ביינישיות) וכשהן רואות מישהי כמוני עולה להן החשק לתפוס אותי, לנער אותי, שתי סטירות, ולהכניס בי יעילות.
אז הבחורה הזאתי, עם הכוח ג'אווה הזה, באה ואמרה לי "את יודעת (בטון מאוד בטוח ובוטח) גם אני הייתי פעם כמוך, ומה שאני עושה כדי לזכור מטלות אני רושמת ביומן וכשאני מגיעה הביתה אני עוברת על המחברת שלי לבדוק מטלות".
מן הסתם שלהתווכח איתה לא יכולתי.
אבל להגיד שהיא כמוני זו כבר השמצה.. של אחת משתינו לפחות. כי בנאדם כמוני עד שמגיע הביתה לא זוכר אם רשם ביומן, ובטח שלא זוכר לפתוח את המחברת ולבדוק.
כי מה שלוקח לבנאדם רגיל בשעה-שעתיים לי לוקח 5 שעות.
ב4 שנות טיפול שלי עם המטפלת באמנות ההישג הכי גדול היה שעד סוף התיכון הצלחתי לא לאחר לשיעור\ להודיע לחברים כשאני עומדת לאחר\ לבצע מטלות בזמן- וגם אלו עד היום לא בדיוק 100%.
ואני יודעת שלחברים שלי עוד יותר מוזר לבלות איתי. אם זה באמצע משפט אני מעלה נושא אחר, או שלפעמים אני נעלמת למקום כלשהו בראש שלי. לא שיש לי מחשבות חשובות. ואני תמיד שוכחת משהו אצלהם או שאני סתם לא שמה לב שמדברים אליי., או פתאום שרה איזה שיר. אולי זאת הסיבה שאני חשה הזדהות עמוקה עם עולם האוטיזם.
אז אם תראו אותי ברחוב ואני לא עונה לכם אז כנראה שהייתי במקום אחר או שסתם התעלמתי.
