אנשים בוכים באוטובוסים

המקום שאני בוכה בו הכי הרבה זה באוטובוס.
יותר מבמיטה או במקלחת.
היום בכיתי באוטובוס, כי אני חושבת שהצלחתי להגיע למקום הנמוך של הנפש.
אם אמלא שאלון כוזב על סממנים לדיכאון התשובה תהיה "עלי על ציפרלקס, האני"
חשבתי שזה בגלל הגלולות, אז החלפתי אותן.
ואז בא יובל, שבסך הכל היה פלסטר קטן.
ויובל הלך ולא הרגשתי כלום. אפילו לא התחושה של הלב נופל לתחתונים כשיודעים ש"זהו זה".
ואז הפחדים הקודמים חזרו אבל אני כלכך "נם" שאני לא מרגישה אותם.
אני לא מרגישה כלום. ואני מפחדת. וקשה לי כי הם קיימים, איפה שהוא.
אז בכיתי באוטובוס כי קשה לי להבין מה קורה לי
ואז ראיתי שבספסל המקביל אליי גבר יושב ובוכה. והתבוננתי בו, דוחף לעצמו אצבעות לעיניים ומכווצ'ץ' לעצמו את הפרצוף עם הידיים.
השתעשעתי ברעיון שאולי הוא בוכה כי הוא מזדהה איתי. אולי גם הוא עצוב נורא, ובודד.
ונזכרתי שאנשים פשוט בוכים באוטובוס:
פעם אפילו הצעתי טישו לבחורה יפה שבכתה מולי ברכבת הקלה.
כי אני תמיד בוכה בתחבורה ציבורית, בעיקר בגלל שאני איכשהו תמיד בדרכים לאנשהו.