הטעם המר של העבודה הנפשית

הבדידות היא כמו שמרים.. בהתחלה ריח השמרים התופחים מריח נהדר.. מעין זמן כזה בו דברים נהדרים יכולים לקרות...

אבל אם משרים את השמרים הרבה זמן הם מחמיצים והורסים הכל והכל מריח נורא וככה היא הבדידות.

בהתחלה היא קרקע פוריה להתחלות חדשות אבל אם נותנים לבדידות להשאר הרבה זמן היא יוצרת פחד ואימה וגורמת לבריחה.

כולנו בודדים בסופו של דבר (מעין התייחסות בוטה לסרט ד"ר פומרנץ).

כשאני יושבת באוטו עם חברים וכל אחד שותק לעצמו מוכיח לי כמה לבד אנחנו עם עצמנו.

ככה אני מרגישה, הבדידות הצחינה בי ויצרה עצלנות ופחד, כך שאני בורחת מלנסות להוציא את עצמי מהאינסוף עצמי שאני נמצאת בו.

יש שלושה פעלים שהאנתרופוסופיה לימדה אותי:

התפעלות

התמסרות 

הנמסות

התפעלות: להביט בפליאה בעולם ולהתרשם מיופי הבריאה והברייה.

התמסרות: לפעול תחת התכווננות למטרה ולפעול בכוונה טהורה נטולת "אני" או אגו בעשייה

הנמסות: לקבל דרך אהבה ופתיחות. הברכה "נמסטה" היא כמו "תודה שנתת לי להנמס אליך". להכיל את האחר ללא אינטרס דרך הקשבה לאחר ללא אגו.

אלו דברים שיוצרים בך צורך לקשר ולתחושת עצמיות קשה מהצד השני. 

הקושי הוא כמו בערה.. אלו פעולות שכופות עליך לוותר על עצמך אבל גם לדעת לחזור לעצמך לאחר מכן.

כמו שבאוריתמיה אתה נע במרחב אך בסופו של דבר אתה חוזר לאותו המקום.
רק שבתהליך הנפשי-רוחי אף אחד לא מבטיח לך שתחזור לאותו מקום.
וכך אתה נשאר לבד