השיר הזה גורם לי לחייך מבפנים.
הקיבה מתכווצת משמחה..

חמישי שעבר באתי להחליף במעון..
איזה גשם תפס אותי! ובעודי נכנסת מסתרבלת ומתבלבלת מהחיבוקים אני שומעת את לורני צועקת "נעעםם!!"
מעולם לא שמחתי ככה לשמוע את השם שלי.
מאז שהפסקתי לעבוד טוטאלי, עברתי והתחלתי ללמוד, לורן, הילדה שהיתה הילדה שלי במעון בטח הרגישה שעזבתי אותה ומעין שכחה ממני.. שכחה את השם שלי ושכחה כמה אהבנו.
לאחר שישי אחד שעבדתי במעון הרגשתי שזהו, היא התקדמה בחייה ואני האדם מעברה כשהייתה קטנטנה עם חיתול ובלי מילים. עכשיו יש לה מילים! והיא קראה לי בואי בואי ורצתה לרקוד איתי.
חייכתי והקיבה התכווצה לי מאושר.
אבל עכשיו שהיא מדברת היא אומרת מה שהיא עוברת בבית, תיבת פנדורה בת 4 וחצי.. וכשרואים שהיא לא רוצה ללכת הביתה, אולי עדיף שהיא הייתה נשארת הבייבי שלי שנרדמה בחיקי. כי עכשיו אין לי מילים לזה.

ועדיין כשאני רואה אותה הלב שלי נחמל, אני מסתכלת על התמונות הישנות שעוד היה לה שיער קצוץ ולא כמו עכשיו עם קוקיות שהיא על הידיים שלי. כזו קטנטונת.. הג'יבריש שלה החייזרי והמחווה שלה שהיא שולחת יד להחזיק כדי להיות איתי ביחד. ואני כבר לא יכולה להרים אותה. גם כי היא כבדה וגם כי אני כבר זרה לה. לפני כמה ימים קראתי משהו שכתבתי על ביקור אחר במעון.
שאבא שלי עבר עוד איזה צינתור ואני הלכתי למעון לקבל קצת אהבה והיא באה בלי מילים והתיישבה עליי כאילו זה הטבע של שתינו. כמה שאני אוהבת אותה.

והקטע הוא. שאני לא יכולה לאהוב שני דברים בו זמנית. זה או עבודה או זוגיות. תמיד נתתי עבודה מחורבנת כשהייתי בקשר ותמיד כשהייתי לבד אכלתי את הילדים מרוב אהבה ונתינה. אף אחד לא בא לי בתוף ובחליל

אחוזת ציפייה

שיגיע האביב,
השירים, השדה פרגים בחצר. השמש המלטפת עם הקרניים החודרניות. טמפרטורות שגורמות לחייך. לצאת לרחוב עטופה רק בכיסוי דקיק, השמש מחייכת ואני מחייכת אליה. אהבת פועלי הבניין. אהבה בתוכי, האהבה בטבע. היא תמיד מגיעה מהאביב.
שיגיע הקיץ,
החום. הסקסיות. החופשיות עם הגוף. ללכת עם מכנסי איינגר. ללכת בלי חזייה. להסריח. בגדים קצרים, תנועה. להזיע גם בלב.
שיגיע הסתיו,
התכנסות. שיח על אנתרופוסופיה. דיבורים על אור פנימי. הכנה, הבשלה. להיות פרי מתוק ובשל של קיץ. לחייך אל השמש הקמלה להגיד שלום לרוחות הצפון ולהודות להן על ההקלה בעומס החום.
שיגמר החורף.
הבדידות. תמיד לבד בחורף. החשיבה האינטנסיבית. המון תה והמון נוזלים גופניים בכל מקום. עצב, עצב על כולם. לברוח. לחשוב פעמיים. מחויבויות. החלק העיקרי של השנה. אור פנימי חזק מסנוור את כולם. שינוי בהחלטות.

הנשימה של העונה. אנתרופוסופית או לא, מה זה משנה? בת 21 או בת 60? נסעדת או סועדת?
נטולת כוח רצון (מושג אנתרופוסופי) אבל מלאת חשיבה. לא משאירה חותם בחומר אבל כל מילה נארזת בזכרון.
כמו שהוארתי לראשונה באורתימיה: חיה בעולם בתוך עצמי.