מכירים שאתם נכנעים לדחף וקונים במאפייה בורקס אחד קטן?
ואז אוכלים אותו וחושבים "אוי מה עשיתי.. נו למה הייתי חייבת לאכול את זה"
ואז על החולצה והידיים יש פירורים כאלה שאתם מנסים לנער מיד בלי שיראו?
זה מה שנקרא פירורי האשמה.
זה קורה שעושים בחירה ואחריה מתחרטים ואז יש בעצם להתמודד עם האפקט שזה השאיר.
גם אכילת במבה היא נורא מפלילה.
ואז פירורי האשמה מעלים מחדש את גודל הטעות כמו
"למה התחברתי לבנאדם הזה שלא מניח לי?" שיש תחושת התחייבות כלפיו כי הסדר גודל הוא לא כשל בורקס.
כמו לפעמים עם השותפה המתוקה שלי שאני מתחילה שיחה איתה ואז באמצע אני מתחילה בתהיות "למה הפלגתי בשיחה איתה עכשיו? אני רוצה לפרוש לפייסבוק או לאיזה תוכנית טראשית או סתם לשבת ולבהות בחלל".
ואז אני מרגישה שאני כולי מלאה בפירורים ולא נעים לי עם האשמה הזאתי, שאני חוויתית חשה תחושות אנטיפטיות למישהי מאוד נחמדה.
זה נוראי שחווים את זה ביחסים בין בני אדם.. מעין פתאום נתקפים אשמה כפולה כי גם "למה טרחתי לאמץ קשר כזה?!" וגם "זה לא בסדר, הבנאדם הזה כן מעריך אותי ואני לא מצליחה לסבול אותו".. ואז מה עושים עם דבר כזה? כשמגלגלים עיניים למראה השם על צג הפלאפון..
מדחיקים עד שמתפוצצים?
ואז אוכלים אותו וחושבים "אוי מה עשיתי.. נו למה הייתי חייבת לאכול את זה"
ואז על החולצה והידיים יש פירורים כאלה שאתם מנסים לנער מיד בלי שיראו?
זה מה שנקרא פירורי האשמה.
זה קורה שעושים בחירה ואחריה מתחרטים ואז יש בעצם להתמודד עם האפקט שזה השאיר.
גם אכילת במבה היא נורא מפלילה.
ואז פירורי האשמה מעלים מחדש את גודל הטעות כמו
"למה התחברתי לבנאדם הזה שלא מניח לי?" שיש תחושת התחייבות כלפיו כי הסדר גודל הוא לא כשל בורקס.
כמו לפעמים עם השותפה המתוקה שלי שאני מתחילה שיחה איתה ואז באמצע אני מתחילה בתהיות "למה הפלגתי בשיחה איתה עכשיו? אני רוצה לפרוש לפייסבוק או לאיזה תוכנית טראשית או סתם לשבת ולבהות בחלל".
ואז אני מרגישה שאני כולי מלאה בפירורים ולא נעים לי עם האשמה הזאתי, שאני חוויתית חשה תחושות אנטיפטיות למישהי מאוד נחמדה.
זה נוראי שחווים את זה ביחסים בין בני אדם.. מעין פתאום נתקפים אשמה כפולה כי גם "למה טרחתי לאמץ קשר כזה?!" וגם "זה לא בסדר, הבנאדם הזה כן מעריך אותי ואני לא מצליחה לסבול אותו".. ואז מה עושים עם דבר כזה? כשמגלגלים עיניים למראה השם על צג הפלאפון..
מדחיקים עד שמתפוצצים?
