אבא אמר לי לפני כמה זמן "נעם, את יודעת שטכנית המוח לא יכול לחשוב יותר ממחשבה אחת?, אי אפשר לחשוב שתים שלוש תוך כדי"..
המשפט הזה מקרקע אותי כי בזמן האחרון מתרוצצות לי הרבה מחשבות.
מחשבות רעיוניות, שאלות מהותיות ועם זאת הרבה מאוד מחשבות סרק טיפשיות וכל זה יצר הרבה רעש בנוסף למחשבות על ההתחלות החדשות שמעוררות בי פחד.
זה ידוע שהעולם מציף אותי, כל דבר קטן מעורר לי כותרת ענקית בראש..
אפילו איזה צבע אני החורף "אני בקטע של ירוק החורף? או קורל זועק? נגמר לי הסוס של הקאמל והבורגונדי?"
ואז אני מעסיקה את שני החושים- הטעם והראייה. אני רואה הרבה טלויזיה ואוכלת הרבה טעימים.
והפחדים הלגיטימיים משתלטים עליי ואני במנגנון הגנה טבעי משליכה את זה על דבר טפשי וחסר חשיבות כמו האקס ומחפשת סימנים כי חס וחלילה אחשוב שעוד שבוע אהיה בודדה וגלמודה בחדר הענק הזה שלי בירושלים.
והמוח טוחן וטוחן ומבוהל "כסף, אני צריכה כסף כי אני התרגלתי ללייף סטייל שפיתחתי לעצמי ומה עכשיו? ואיפה יהיה לי זמן? אני אוהבת אופנה!!"\ "למה אין לי חבר עכשיו? אני כל כך רוצה לא להיות לבד עכשיו.. ואני מבטיחה לא להיות כולי מעורערת, אני אהיה הכי עצמאית שיש.. נו למה אין לי חבר אני כזו גירלפרינד מטיריאל.."\ "דווקא עכשיו לא בא לי לעבור.. אוף ירושלים הנוראית הזו עם החרדים האלה והאמריקאיות הכוסיות האלה וכל העליות האלה והנסיעות הארוכות האלה לתוך העיר!! למה לא יכולתי ללמוד בעיר מישורית?"
ואז, כשכל הרעש הזה מתחולל סביבי אני מוצאת את המקום הכי שקט בראש- כשאני אומרת לעצמי "נעם סתמי ת'פה עכשיו שבי ותשתקי".
ואז אני באמת מתיישבת, עוצמת עיניים ולא נותנת לאף מחשבה לעבור ואם היא כן באה אז אני צורחת עליה "אוםםם!!!שנטי שנטי אום!!" כי ככה לימדו אותי ביוגה. ואז אני אומרת לעצמי דברים יפים כמו להפתח לקבל אהבה ולתת אהבה ולנסות להזכר בכל ה7 צ'קרות ולדמיין שאני פותחת אותן וכמו שאמר שולי רנד "ופתאום אני מוצא עצמי נושא בתפילה"- לפתע הבנתי שפתחתי במדיטציה וכשפתחתי את העיניים האקס לא הזיז לי באמת והרגשתי מעין תחושת ניקיון כאילו עשיתי ספונג'ה לנשמה.
אני מוכנה להתחיל את ההתחלה הזאת.
המשפט הזה מקרקע אותי כי בזמן האחרון מתרוצצות לי הרבה מחשבות.
מחשבות רעיוניות, שאלות מהותיות ועם זאת הרבה מאוד מחשבות סרק טיפשיות וכל זה יצר הרבה רעש בנוסף למחשבות על ההתחלות החדשות שמעוררות בי פחד.
זה ידוע שהעולם מציף אותי, כל דבר קטן מעורר לי כותרת ענקית בראש..
אפילו איזה צבע אני החורף "אני בקטע של ירוק החורף? או קורל זועק? נגמר לי הסוס של הקאמל והבורגונדי?"
ואז אני מעסיקה את שני החושים- הטעם והראייה. אני רואה הרבה טלויזיה ואוכלת הרבה טעימים.
והפחדים הלגיטימיים משתלטים עליי ואני במנגנון הגנה טבעי משליכה את זה על דבר טפשי וחסר חשיבות כמו האקס ומחפשת סימנים כי חס וחלילה אחשוב שעוד שבוע אהיה בודדה וגלמודה בחדר הענק הזה שלי בירושלים.
והמוח טוחן וטוחן ומבוהל "כסף, אני צריכה כסף כי אני התרגלתי ללייף סטייל שפיתחתי לעצמי ומה עכשיו? ואיפה יהיה לי זמן? אני אוהבת אופנה!!"\ "למה אין לי חבר עכשיו? אני כל כך רוצה לא להיות לבד עכשיו.. ואני מבטיחה לא להיות כולי מעורערת, אני אהיה הכי עצמאית שיש.. נו למה אין לי חבר אני כזו גירלפרינד מטיריאל.."\ "דווקא עכשיו לא בא לי לעבור.. אוף ירושלים הנוראית הזו עם החרדים האלה והאמריקאיות הכוסיות האלה וכל העליות האלה והנסיעות הארוכות האלה לתוך העיר!! למה לא יכולתי ללמוד בעיר מישורית?"
ואז, כשכל הרעש הזה מתחולל סביבי אני מוצאת את המקום הכי שקט בראש- כשאני אומרת לעצמי "נעם סתמי ת'פה עכשיו שבי ותשתקי".
ואז אני באמת מתיישבת, עוצמת עיניים ולא נותנת לאף מחשבה לעבור ואם היא כן באה אז אני צורחת עליה "אוםםם!!!שנטי שנטי אום!!" כי ככה לימדו אותי ביוגה. ואז אני אומרת לעצמי דברים יפים כמו להפתח לקבל אהבה ולתת אהבה ולנסות להזכר בכל ה7 צ'קרות ולדמיין שאני פותחת אותן וכמו שאמר שולי רנד "ופתאום אני מוצא עצמי נושא בתפילה"- לפתע הבנתי שפתחתי במדיטציה וכשפתחתי את העיניים האקס לא הזיז לי באמת והרגשתי מעין תחושת ניקיון כאילו עשיתי ספונג'ה לנשמה.
אני מוכנה להתחיל את ההתחלה הזאת.
